שתף קטע נבחר
 

האם ניתן לסלוח להורה שנטש אותך?

מה לכל השדים והרוחות ההורה הזה חשב לעצמו?! שילדים זה מוצר שאפשר להחזיר לחנוּת? אני חושבת גם על הילדים עצמם, מה הם חשו בגיל צעיר? האם הם מרגישים שהחוויה הטראומטית פגעה להם בסיכוי לפתח מערכות יחסים בריאות? ולהפתעתי, אני חושבת שמצאתי גם תשובה לשאלה שבכותרת

כשאמה של אורנה נפטרה, אביה הביולוגי, שהתגרש כמה שנים קודם לכן מהאמא והקים משפחה חדשה, הצהיר שאין מקום בביתו לילדה נוספת. בהיותו אדם פרקטי הוא יצר קשר עם לשכת הרווחה ובחן להיכן ניתן לשלוח את בכורתו לגדול בשנים הבאות – בקיבוץ, בפנימיה או במשפחת אומנה. למזלה הטוב של אורנה, אביה החורג, זה שהתחתן עם אמא שלה רק חודשים ספורים קודם למותה, החליט לגדלה כאילו היתה בשר מבשרו. 

 

20 שנה מאוחר יותר החליטה אורנה שהגיעה העת לקבור את משקעי העבר, להשלים עם אביה הביולוגי ולהזמינו לחתונתה. המפגש היה מרגש וכלל חיבוקים, נשיקות, וכמובן דמעות רבות, עד ש... עד שאורנה הגישה לאביה את ההזמנה והוא נוכח לדעת שתחת שמות ההורים רשמה בתו את שם אמה המנוחה ואת שם אביה החורג. בן רגע ניפח את נוצותיו הביולוגיות והכריז שבתור אביה מולידה, מן הראוי ששמו יחליף את זה של האב החורג. הוא גם התעקש להיות זה שילווה אותה לחופה.

 

מאחר שלא סיפור חייה של אורנה הוא זה העומד על הפרק ועל מנת לחסוך מכם את המתח, אעדכן שהחתונה התקיימה וכל המוזמנים, ביולוגיים וחורגים כאחד, הגיעו ונהנו. איני מתכוונת לייגע אתכם בסיפורי השיחות, הכעסים, הדמעות והפשרה שהובילו לקיומו המוצלח של האירוע, מפני שהיום אני מבקשת לדון לא בכיבוי שריפות, אלא במניעתן מלכתחילה.

 

חשבתי שמדובר בטרגדיה יוונית, או לפחות טלנובלה

כשרק הכרתי את אורנה ושמעתי את סיפורה חשבתי שמדובר בטרגדיה יוונית, או לכל הפחות טלנובלה ארגנטינית. אבל ניחוחות הציזיקי והצ'מיצ'ורי התנדפו במהירות, שכן בתוך שנים ספורות שמעתי סיפורים רבים נוספים מחברים ומכרים חדשים – על אב שסירב לשלם מזונות לבן והותיר את האם עגונה, על הורים שחזרו בתשובה, עברו לגור ביישוב דתי ושלחו את ילדם החילוני הסורר לגור אצל קרובי משפחה כופרים כמותו, וגם על אם שעברה לגור ביישוב רוחני-אקולוגי מרוחק ובחרה לוותר על משמורת ילדיה למען מימושה העצמי.

 

על אף שהסיפורים האלה נהיים יותר ויותר שכיחים, הם עדיין מזעזעים אותי כמי שגדלה בסביבה בה הזוג היחיד הגרוש רכש שתי דירות שכנות באותו הבניין וחלק משמורת משותפת. כמבוגרת השומעת סיפורים כאלה, איני יכולה להימנע ממספר מחשבות, כשהראשונה שבהן היא בדרך כלל: "מה לכל השדים והרוחות ההורה הזה חשב לעצמו?! שילדים זה מוצר שאפשר להחזיר לחנוּת אם הוא לא מתאים לדקורציה של יתר הבית?" יתר המחשבות מופנות לילדים עצמם: מה הם חשו בגיל צעיר? האם הם מרגישים שהחוויה הטראומטית פגעה להם בסיכוי לפתח מערכות יחסים בריאות? איזה הורים הם חושבים שהם יגדלו להיות? ובעיקר מסקרנת אותי ביותר השאלה: "האם ניתן לסלוח להורה שנטש?"  

 

האם המשמעות היא שאנחנו חסינים לכל?

להפתעתי הרבה, כל בעלי הסיפורים האלה מצאו עם השנים יכולת לסלוח להוריהם. החילוני מבקר את הוריו באמצע השבוע, בנו של סרבן המזונות מתקשר לדרוש בשלומו והאם הרוחניקית מארחת את נכדיה לסופי שבוע של נטיעות ושולחת את בתה וחתנה לצימר המקומי. אם מי שכילד נבגד על ידי האדם בו הוא אמור לתת אמון מרבי מסוגל לסלוח, האם המשמעות היא שאנחנו חסינים לכל? ששום דבר לא יכול לשבור את לבנו? ואולי אני לא שואלת את השאלה הנכונה. אולי זו לא הסליחה שאני צריכה לחפש, כי אם לפרק את הסליחה לגורמים: סוג הסליחה שניתנה, העיתוי בו ניתנה, היוזמה לסליחה והיחסים הבינאישיים בין הבוגד לנבגד אחרי קבלת ההתנצלות הרשמית.

 

מועד הסליחה. הילדים שכיכבו בסיפורים האלה לא סלחו להוריהם בן לילה וגם לא בתוך שנה. רובם סחבו את עול הבגידה שנים, תוך שחלקם מאשימים את עצמם, חלקם את ההורה שנשאר איתם, ורק מעטים מהם האשימו את ההורה הנעדר. מועד הסליחה מתקשר קשר בל ינותק ליוזמה לסליחה, שכן, באופן מפתיע, רבות מהיוזמות הגיעו מהילדים עצמם ערב חתונתם. ברמת הפסיכולוגיה בשנקל, אני רק יכולה לנחש שערב הקמת משפחה חדשה בישראל ביקשו אותם צעירים להסדיר את יחסי המשפחה שאינה עוד, על מנת שזו לא תעיב על האירוע ואף על עתידם.

 

סוג הסליחה. כנהוג בטלנובלות, רוב הסליחות היו מרגשות וכללו דמעות, מלמולי התנצלות ורצון לחזק את הקשר. מיעוטן הסתיימו בשיחות נבוכות ובתחושת הקלה על חובה שהושלמה. סוג הסליחה מתקשר לסוגיה נוספת: איכות היחסים לאחר הסליחה. דווקא כאן מצאו ידידיי וידידותיי שכמות הדמעות ועוצמת הרגשות במפגשי ההתנצלות אינה מעלה ואינה מורידה מאיכות הקשר ממנו נהנו עם ההורה לאחר מכן.

 

בחלק מן המקרים הבינו ההורים ו/או הילדים שסליחה לחוד ומערכת יחסים לחוד. כלומר, סליחה היא אירוע חד פעמי, בעוד שמערכת יחסים דורשת מחויבות. אותה מחויבות שההורה הנעדר לא הצליח לעמוד בה לפני 20-30 שנה ושהוא מתקשה לעמוד בה גם היום. באותה מידה, חלק מאותם ילדים מצאו שאירוע הסליחה לא השקיט את רחשי ליבם. הם מצאו עצמם ממשיכים לכעוס על מי שנעדר מילדותם, בעוד זה מתקשה להתמודד עם הטינה המופנית כלפיו לאחר שחשב שהתנצלותו התקבלה. השאר גילו שלמרות קבלת הסליחה והרצון הטוב, אין להם עניין בהורה. מבחינתם הוא בן אדם זר ויכול להישאר כך. הנה, לפעמים הגלגל מתהפך לו: אותם הורים שלפני שנים עזבו את ביתם מתוך כוונה לממש את עצמם או לחמוק מחובות בלתי נעימות מוצאים עצמם עכשיו כמהים לקשר עם ילדיהם ונכדיהם. אותם אנשים שלפני שנים מספר ראו את הילד שנולד "בטעות" כעול נפשי או פיננסי, מצאו עצמם היום לבד, תוהים מי ידאג להם בזקנתם. אלה מהם שהקימו משפחות חדשות לאחר נטישת ילדיהם הבכורים נדרשים להסביר לילדיהם הצעירים מהן הנסיבות שהביאו אותם לנטישה ההיא ולהרגיע אותם שגורלם לא יהיה דומה.

 

סוף מעשה – במחשבה תחילה

זה לא טור על דיני מזונות. זה לא טור על חזקת גיל הרך או על מדיניות בתי דין רבניים. זהו טור שנועד להזכיר לי ולכם שמאחורי כל סיפור כזה של הורה הנדרש לשלם מזונות בעל כורחו, של אם המחליטה כי האמהוּת מעכבת את התפתחותה הרוחנית וכן הלאה, קיים ילד בשר ודם. יכול להיות שהורים כאלה הורסים את ילדותו ומחריבים כל סיכוי שילד הזה יצעד ברגל ימין למעגל הפו"פ עם בגרותו, אבל זה פחות מעניין אותי, שכן הטור הזה אינו עוסק ברווקים שרוטים. הטור הזה עוסק באופן אישי בכל מי שרואה בילדו מכשול: מכשול בפני טיול לחו"ל, לימודים גבוהים, עבודה יוקרתית או המשך חיי רווקוּת קלילים. הטור הזה מוקדש כנקודה למחשבה לכל אותם אבות ואמהות שיימצאו עצמם לבד יום אחד, בדירה או בבית אבות, ויתהו היכן כל האנשים שהקיפו אותם פעם, כשהם היו צעירים ויפים.

 

הטור הזה מוקדש לאביה הביולוגי של אורנה, שלאחר דין ודברים זכה ששמו יופיע על ההזמנה, זכה ללוות את בתו לחופה וזכה לצפות בה, מפינה מרוחקת וחשוכה של גן האירועים, רוקדת בחברת בעלה ואביה החורג לאורך כל הערב, כלל לא מודעת לנוכחותו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אב שסירב לשלם מזונות לבן והותיר את האם עגונה
צילום: liquidlibrary
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים