יונית, תרגשי אותנו
אריאנה מלמד לא מצאה התבטאות אחת של יונית לוי שחורגת ממילוי תפקידה או מעידה על עמדה פוליטית, אבל למתלהמים זה לא מספיק. הם רוצים את אבי בניהו
אם נקבל את גרסתם של המוני מתלהמים, המציאות נראית כך: בעזה, כוחותינו נכנסים בהם, כמו שצריך. במרחבים הממוגנים, יורים עלינו לכלותינו. ובמקום היחיד בו אנשים מתלהמים חווים מציאות, מול מסך הטלוויזיה, מתברר מי האויב המרושע מכולם: יונית לוי.
עצומה הזויה מסתובבת עכשיו ברשת ויש לה יותר מ–20 אלף תומכים שקוראים להחשיך את לוי, רצוי כבר היום. מאות טוקבקיסטים משחררים נצרות ממקלדת ומודיעים שהיא משתפת פעולה, לא פטריוטית – והכי נורא: סמולנית. איומה. וכיוון שהתחליף לדיון ציבורי בישראל הוא הקריאה "יאללה הביתה", היא מושמעת גם לעברה. איך הגענו לזה?
פעם, כשיונית לוי היתה עלמה צעירה ודעתנית עם נמשים ומשקפיים, היא נשלחה לתעד את רעידת האדמה הגדולה בטורקיה, כשכוחותינו היו הטובים באמת, אלה שבנו למסכנים חסרי בית קרווילות ולימדו את ילדיהם לשחק חמש אבנים. באמפתיה מורגשת, בכאב אנושי פשוט, עמדה מול המצלמה וסיפרה מה היא רואה שם, ופניה עטו את כל מגוון ההבעות היאות למצב מעין זה, מחלחלה גמורה ועד לאופטימיות זהירה. היו ימים.
המטמורפוזה של לוי, מברווזונת עיתונאית חמודה לברבור קרח בקדמת המסך, היא עניין לסוציולוגים של הטלוויזיה, ואלה יספרו לכם כך: במחקרים ובסקרים חוזרים ונשנים, יוצא שצופים רוצים את החדשות שלהם מוגשות מפיהם של גברים, רצוי בצדעיים מכסיפים ובטון סמכותי. זה נוסך אמון: לנשים צעירות אין מאמינים בדרך כלל.
מה יעשו נשים צעירות על המסך העברי? לפני שנים רבות מאוד הודחה כרמית גיא מהגשת "מבט" בערוץ הראשון, מפני שהיה לה רווח בין השיניים והיו לה צמות, ומנכ"ל אחד החליט שמשום כך היא לא אמינה: כשגאולה אבן התיישבה בכסא הבעייתי הזה היא גייסה לעזרתה את כל האגרסיה המתפרצת שלה והפכה לשנואת נפשם של מרואיינים, אבל לא הצליחה לחמוק מן הסטיגמה של חוסר האמינות. בדרך, איבדה את כושרה לחייך במקומות הנכונים.
איפוק? לא עכשיו
יונית לוי מלכתחילה לא חייכה כשכוחותינו דהרו במלוא עוזם לעזה. היא גם לא הפגינה כל הבעה של שביעות רצון למראה הגוויות העזתיות המתגוללות ברחוב. היא המשיכה לשווק לצופים את הנכס העיקרי שמחזיק אותה על המסך: ענייניות שמשדרת שליטה במצב, גם אם השליטה מדומה לגמרי, גם אם מאחוריה יושב אחד העבדים של אבי בניהו עם המספריים, מוכן לסתום לה את הפה אם רק תחרוג לשניה מהוראות הצנזורה המחמירות.
גאולה אבן. איבדה את הכושר לחייך במקומות הנכונים (צילום: ערוץ 1)
לצידה באולפן, על פני שעות שידור ארוכות מדי שבהן מושמעים המון דברי איוולת כדי למלא זמן ולחכות למטח הבא, יושבת חבורת גברים שמדי פעם מביעה המון הערכה והתפעלות מכוחותינו. בעברית המכובסת הנהוגה כעת, אלה קרויים "פרשנים". לצידם יושבים כתבינו ומשמיעים "הערכות", כלומר, נבואות לרגע, שכל תוקפן הוא עצם היותן מלים פורחות באוויר. וביניהם אישה צעירה ומצודדת עד מאוד שתפקידה הוא – מהו בעצם?
פטריוטיזם אינו בהכרח רק מפלטו האחרון של הנבל. הליינאפ של חדשות 2, כמו של כל האחרים, הוא פטריוטי לעילא: ד"שים מכוחותינו המואפלים, ליווי של הלוחמים אלי קרב וממנו, תיעוד נברני בחייהם של המתים במערכה, זמן אוויר עצום רוב לכל נפילה, גם בשטחים פתוחים, אם המכתש של הגראד מצטלם היטב – וליווי כל אלה במינונים בלתי סבירים של המשפט "בנס לא היו נפגעים".
אבל יונית לוי, שמדקלמת את קטעי הקישור של הליינאפ הזה, מסרבת לחייך או להיאנח במקומות הנכונים, להביע דאגה אימהית (מאיפה לה דאגה כזאת?) למצבם של כוחותינו ונפגעינו ולחייך בסיפוק לנוכח כתישת הנבלות שם בעזה: יונית לוי שומרת על איפוק, ואיפוק היא תכונה בלתי ישראלית בעליל, ויונית לוי אינה יודעת עד כמה היא הפכה – בחסות הממלכתיות המתפרצת של ערוץ 2 – לסמל ולאות, למופת ל"מציאות".
כבר לא סמל סקס
זוהי מלחמה שבה קולותיהם של הפוליטיקאים נשמעים אמנם מדי יום, אבל בקיצור נמרץ. זהו מצב שבו אנשים שותים את המציאות שלהם מן המסך באורח טוטאלי, וגם המסך לא מספק יותר מדי אינפורמציה. וזהו זמן שבו הממלכתיות של ערוץ 2 חוזרת ופוגעת בו כבומרנג.
כי מי שמנכס לעצמו את מצב הרוח הלאומי ומחבק את תושבי הדרום ומחליט שאי אפשר להמשיך לרקוד כרגע ואין מצב ל"ארץ נהדרת" כרגיל ובכלל, בעצם אין טלוויזיה – לבד מן האולפן הקר והתכלכל של יונית - יספוג כעת את זעם הציבור על כך שהיא עושה בדיוק את מה שהיא טובה בו: מלאכה עיתונאית שקולה ומדודה.
כי זה לא מה שהמתלהמים רוצים. הם רוצים דם ורגש ותמרות עשן, ובהעדר הפגנות רגש גדולות ומוחצנות, שיהיו הד נאמן למצבי הרוח הקיצוניים של הצופים, אפילו הגשה שקולה ומאופקת שמלווה בשאלות מתפרשת בעיניהם כסוג של הבעת דעה. לא חייכה? שמאלנית! לא צקצקה? בוגדת! יאללה, הביתה.
ועוד בומרנג יש כאן, מצער ומכאיב אבל צפוי כל כך. היא באמת כבר לא עיתונאית ממושקפת ומנומשת. יופיה המאופר למשעי, פניה שהפכו בובתיות לגמרי, לבושה שלעתים קרובות נטול אלגנטיות בסיסית ומתאים יותר לפרחולינות במועדונים - כל אלה נועדו למתג את לוי לא רק כשדרנית מובילה אלא כסוג של סמל סקס. ככל הידוע, היא משתפת פעולה עם המיתוג ללא טרוניות מיוחדות. בימים כתיקונם אפשר להביט בסמל בעונג ולתת לחדשות לעבור לנו מעל הראש. עכשיו אי אפשר. סמל הסקס עושה למתלהמים את היום רק אם יש בו גם רגש. בהעדר הפגנה של רגש, אי אפשר להאשים את לוי שהיא בובת מין: גם לגדול המתלהמים ברור שזה לא כך. אבל "שמאלנית"? ברור. הנה, תראו איך הרימה גבה כשאבי בניהו גמר לדבר. תראו.
מאז פרוץ העופרת, לא מצאתי אפילו התבטאות אחת של לוי שחורגת ממילוי תפקידה ומצביעה על עמדה מוצקה שהיא מחזיקה בה וגם מביאה אותה אל המסך. ככל שידוע לי, על פי אופי ההגשה וניהול השידור שלה, היא חפה מדעות פוליטיות ופתוחה לשאלות, לתשובות ולנסיון ליצור איזשהו ויכוח באולפן, עד לאזעקה הבאה במועצה האזורית שדות הנגב. אבל זה לא מה שמתלהמים רוצים. מה שהם רוצים הוא בעצם אבי בניהו, כל הזמן: נראה אותם נשארים איתו על המסך.