מלחמה משחקים 90 דקות

ההתרחשויות שמתאר איתי מאירסון בספרו "מלחמת 90 הדקות" נשמעות כאילו הן לקוחות ממציאות השבועות האחרונים: ישיבות סוערות של צמרת הממשלה והמטכ"ל בניסיון להעריך את מידת המוכנות של הפלסטינים לעימות המתקרב; מהלכים מניפולטיביים של פוליטיקאים המקווים להשפיע על הציבור לתמוך בעמדתם; שחיתות וטשטוש עובדות בפנים הארץ ובזירה הבינלאומית ועוד. אלא שמאירסון מתאר הכנות למשחק כדורגל. לא סתם משחק, אלא כזה שעתיד להכריע מי משני העמים יקבל את הארץ כולה, ומי יארוז את מיטלטליו וימצא לעצמו ארץ אחרת.

נבחרת פלסטין בכדורגל (צילום: רויטרס)

"מלחמת 90 הדקות" (ידיעות ספרים) הוא ספרו הראשון של מאירסון, עיתונאי ומשורר, שבין השאר כתב טורים ב"העיר" ופרסם שירים ב"הארץ" ובמבחר כתבי עת. הוא כתוב כתיעוד היסטורי, המביא רשומות מישיבות ממשלה ועיתונים, החלטות או"ם ומפגשים דיפלומטיים.

הוא עוקב אחר פרץ האמונה השוטף את הימין נוכח ההחלטה להכריע את הסכסוך באזורנו במשחק כדורגל, אחר התגבשות תנועת המחאה של האימהות ("אימהות מודאגות"), ומגלה כיצד היטו מנהיגי שני הצדדים את תוצאות משאלי העם כדי שיחזקו את "הסכם קהיר" - שבו הוחלט על קיום המשחק ומתאר את התסכול בצמרת הביטחונית שחשה לפתע מיותרת.

הספר מסתיים לפני שריקת הפתיחה. למה? "כי זה לא באמת ספר על כדורגל", אומר מאירסון, "כי היה לי חשוב הרבה יותר לתאר את הדרך, את איך אנחנו נראים בדרך, איך אנחנו מתגייסים להאמין שצעד כל כך נורא הוא בעצם צעד טוב, מפני שלא כרוכה בו שפיכות דמים".

מה בעצם כל כך נורא ברעיון להכריע כך עימות שנמשך עשרות שנים?

"זה נורא מפני שזאת דרך סופר-לא-דמוקרטית, ומפני שהיא מכריחה את כל בני העם המפסיד להיות פליטים ולעבור טרנספר, במקום ללמוד לחיות פה ביחד".

הכל התחיל בשכונה

הבחירה של מאירסון בכדורגל איפשרה לו לחדד ולהקצין את המצבים האבסורדיים בתוכם אנחנו חיים. "זאת הייתה בחירה מקרית למדי", הוא מודה. "אני משחק כדורגל עם חברים בכל יום שישי במגרש ברמת אביב. יום אחד, לפני חמש שנים, הגענו לשם וראינו חבורה של אנשים שאנחנו לא מכירים משחקים על המגרש".

"התחיל ויכוח, כל אחד שלף טיעונים בנוסח 'אנחנו פה כבר שנים' ותיאר את שורשיו ההיסטוריים במקום והתחילו איומים ודחיפות. עד שאחד החבר'ה היותר אינטליגנטיים הציע שנשחק אלה מול אלה והמנצחים יקבלו את המשחק".

"ניצחנו והתפעלתי נורא מהמהירות שבה המפסידים התקפלו משם. הבנתי שהפסד בכדורגל הוא טוטאלי. אתה מקבל על עצמך את הדין ולא מתווכח. אם היינו ממשיכים ללכת מכות, המקסימום היה שהם היו הולכים וחוזרים אחרי עשר דקות עם מקלות ואבנים. ככה הם הרכינו ראש והסתלקו. אני זוכר שהתרגשתי אז כאילו אנחנו משחקים על משהו נורא חשוב, כאילו המגרש רועד לי תחת הרגליים".

מאירסון. הכל התחיל כ"ניסוי בכתיבה" (צילום: גל דרן)

כך החל מה שהוא מכנה "ניסוי בכתיבה", במהלכו ניסה לראות לאיזה מרחק יוכל לקחת את הרעיון המופרך של משחק כדורגל אולטימטיבי בין ישראל לפלסטינים. "וגיליתי בפחד שזה התגבש לספר הגיוני לגמרי ולא הפך לקוריוז בלבד".

למה בפחד?

"כי אפשר לראות, כמו בימים אלה, איך החברה מתגייסת בצורה טוטאלית ובמהירות שיא לדברים שהם לא תמיד נכונים. איך אנחנו בטוחים שאנחנו עושים את הדבר הכי טוב בעולם, ורק אחר כך מתברר שהמנהיגים מוכרים לנו משהו אחר לגמרי. והם מצליחים בזה משום שבעתות של משבר או מלחמה אנחנו מאוד רוצים להתגבש ולהרגיש קרובים ומסורים לאותה מטרה".

לא יכול להיות שעלית על רעיון מצוין: הפרדת כוחות. עם אחד פה והשני בקצה העולם?

"בעיני שתי מדינות לשני עמים זה רעיון הרבה יותר אנושי. הפרדה טוטאלית משמעותה שעם אחד יאלץ להיות עקור, ואני כיהודי וכישראלי לא מוכן לתמוך באפשרות הזאת. אני חושב שהלקח שלנו מהמאה שנים האחרונות צריך להיות שבארץ הקטנה הזו יש מקום גם לנו וגם להם".

ציפית שהספר יתפרסם בימים שבהם הוא יראה פתאום כל כך רלוונטי?

"הייתי מוכן לתת הרבה כדי שהספר לא יהיה רלוונטי. התחלתי לכתוב בימים האחרונים של אינתיפאדת אל אקצה, ואני זוכר את בוגי יעלון אומר ברדיו שניצחנו. מאז הייתה התנתקות לא פשוטה ושתי מלחמות, כי טווחי הזמן של האירועים בארץ התכווצו בצורה מפחידה ויש אנשים שבמהלך שירות סדיר מספיקים לעבור שתי מלחמות".

נתלים על ענף האחדות

"המציאות של היום מחדדת את האבסורד שניסיתי להציג בספר - איך אנחנו נתלים באחדות, איך בכל פעם שאפשר להיאחז בענף של אחדות אנחנו עושים דברים מאוד בעייתיים רק כדי להרגיש שוב ביחד; איך כשצה"ל פועל במבצע צבאי גדול, אנחנו מתכנסים בנקודת האפס שלנו, שבה אנחנו כל הזמן צודקים וכל הזמן מרגישים שאנחנו ביחד ורק ביחד ננצח".

אבל אותו צורך באחדות הוא בעצם צורך טבעי של חברה שחיה תחת איום?

"במלחמה האחדות הזו עוד יותר מובנת מבמצבים אחרים, כי אנשים אומרים לעצמם שאין ברירה, וצריך אז נלך למלחמה למרות שאנחנו לא אוהבים מלחמות. אבל אני רואה את אותן מניפולציות גם במהלכים צבאיים; מכרו לנו את ההתנתקות או את היציאה מלבנון כאקט יוני של שלום ובמציאות זה הפוך לגמרי".

"כשפוליטיקאים מובילים מהלך שהוא לכאורה לא אלים, קל להם לעוור את עיני הציבור, שמיד מתגייס בעד בלי לחשב פעמיים. אני כל הזמן מפחד מהמלך המדיני הבא, ואני בטוח שהוא יהיה רע, כי אני לא סומך על איש מהמועמדים לראשות הממשלה. אני יודע שממש כמו "הסכם קהיר", ימכרו לנו אותו כמהלך טוב, או מהלך של אין ברירה או אפילו כהישג".

אולי הפתרון הוא שנסתפק בכדורגל - זה נראה מקום טוב לתעל אליו רגשות לאומיים, לא?

"אכן, לאומיות וכדורגל הם שני כוחות חזקים מאוד. השבוע ראיתי הפגנה של השמאל בתל אביב. בשוליים עמדו הימניים עם דגלי ישראל וכרזות 'תנו לצה"ל לנצח'. שתי העמדות לגיטימיות בעיני, אבל לא יכולתי לא לצחוק כי הם שרו שירי כדורגל "מי שלא קופץ - חמאס" או "אל אל ישראל". וזה לא היה באירוניה".

משחק סכום אפס

לנצח ניצחון מוחלט את הפלסטינים?

"איש לא יודה בזה חלילה, ואלה גם לא אנשים שיציעו טרנספר כי זכויות אדם חשובות להם ויש

להם מצפון יהודי, מה שנקרא, אבל בפינה נסתרת שלהם מסתתר שטן קטן שאומר שאם אפשר היה בהוקוס פוקוס להעלים את הערבים הם לא היו אומרים לא. הם לא רוצים לנצח בנקודות או להשיג תיקו, הם לא רוצים פעולה מוצלחת בלבנון או חומת מגן, הם רוצים ניצחון".

אולי זה מפני שהם נואשו מהמצב הנוכחי

"אני חושב שככל שנבין מהר יותר שאנחנו לא הולכים לשום מקום והם לא הולכים לשום מקום, כך ייטב - נחלק את הארץ, לפחות בתור שלב התחלתי ואולי בעוד כמה דורות יבשילו התנאים לבנות פה מדינה דו לאומית שלמה. אבל זה בטח לא יקרה בתקופת חיי".