קווים לדמותו של התרמילאי הישראלי

כבר שנים רבות שאני משוטט בעולם. תקופה ארוכה הייתי תרמילאי מבלי שידעתי שאני כזה. בדרום אמריקה קראנו לעצמנו "מוֹצ'ילֶרוס" (מוֹצ'ילה בספרדית היא תרמיל גב ומכאן, מוצ'ילרו, מטייל נושא תרמיל). קודם לכן, בצפון אמריקה ובאירופה, הייתי סתם מטייל. ללא שם תואר. ובכל זאת, חשתי את עצמי שונה מהתייר הרגיל וחשתי גאווה על היותי כזה. סקרן יותר, נועז יותר, עני יותר.

נתקלתי בהם, בתרמילאים, כבר בשנות השישים; הרבה שנים טרם שיצאתי לדרך. הייתי ילד בן 12 והתבוננתי בסקרנות בצעירים מגודלי השיער והיחפנים ששוטטו בארץ. קראו להם "ביטניקים". הם ניגנו בגיטרות, עבדו כמתנדבים בקיבוצים והשתזפו בעירום בחופי הים של סיני. בשנות השבעים המוקדמות קראנו להם "היפיס". הם הפריחו יונים במצעדי הפזמונים, שרו "Let it Be" והפגינו בלהט כנגד מלחמת וייטנאם. אמרו עליהם שהם מעשנים סמים. את הורינו הם קצת הפחידו.

הישראלים של שנות השישים נסעו לטיולים קצרים בדרך כלל, בעיקר לאירופה, מעטים הרחיקו עד ארצות הברית. מרביתם ברכב שכור, מיעוטם ברכבות. המזרח הרחוק נראה מעבר להררי החושך. הרי האנדים נראו רחוקים עוד יותר.

באותן שנים החלו צעירים רבים נוספים, לא בהכרח "היפיס", לשוטט בעולם, רובם ככולם ממדינות המערב. הם היו שונים מעט מהמורדים המזוקנים וטרוטי העיניים שישנו בשקי שינה מתחת לגשרים באירופה. המוטיבציה שלהם נבעה פחות ממרידה ויותר מסקרנות, תאוות הרפתקאות, תשוקה להכיר עולם וכמיהה אל האופק שאין לו סוף. באירופה כינו אותם "בּקפֶּקֶרס" (Backpacers); לא היה להם שם בעברית. הזכויות לשם העצם "תרמילאי", תרגום מוצלח ל"בקפקר", שמורות למערכת "מסע אחר", שהחל את דרכו כ"כתב עת לתרמילאים" ב-1987.

ה"בקפקרס" השתייכו למעגל שונה מעט מזה משל ההיפיס, אך המעגלים השיקו זה לזה ולעתים חפפו. הבקפקר של שנות השבעים היה שונה מסתם תייר. השוני ניכר בכל פרמטר כמעט: הוא היה צעיר יותר, עני יותר, וטייל לזמן ממושך יותר. הבקפקר ראה את הטיול החסכוני לא רק כצורך, אלא גם כאידיאל. הוא הסתדר בכוחות עצמו ולא נזקק לשירותי תיירות. הוא לן באכסניות נוער והדיר את רגליו מבתי מלון. הוא השתדל להתרחק ממערביים ולהתערות במקומיים ככל שאפשר.

להתכָּלֵב כערך עליון

בראשית שנות השבעים, בעיקר לאחר השבר של מלחמת יום הכיפורים, הצטרפו גם הישראלים למגמה העולמית. מיעוטם הונעו על ידי מרד הנעורים. הם השתחררו מצה"ל וגרמו אומר למתוח את תאוות הטיולים עד הקצה. הנסיעה לדרום אמריקה נחשבה אז יעד לטיילים נועזים במיוחד, כמעט כמו ההליכה לפטרה בשנות החמישים. בקפקר ישראלי היה כמו עמיתו האירופאי - צעיר, חסכן להפליא, לבוש ברישול, סקרן, תאב הרפתקאות ועמוס אדרנלין. אבל יותר.

הישראלים של אז נחשבו לסקרנים ולנועזים שבתרמילאים. הם יצאו למסלולי הליכה ארוכים (המילה "טרקים" טרם היתה בשימוש), שטו לאורך נהר בעזרת רפסודה שבנו, הגיעו בדרך לא דרך, בעזרת מידע שעבר מפה לאוזן, לאותה סירה או משאית שלקחה אותם לאגם שצבעו אדום, ללהקת פלמינגו ענקית או לדרך מחפשי הזהב.

בימים ההם היו התרמילאים נוהגים לקבל את המכתבים שנשלחו מהבית בשירותי "דואר ממתין" (Poste Restante) במשרדי הדואר המקומיים או במשרדי "אמריקן אקספרס". הישראלים, לעומת זאת, היו נוהרים לשגרירות, שם המתינו להם המכתבים. השגרירות הפכה למעין יעד עלייה לרגל, תחנה הכרחית בביקור של בקפקר ישראל בעיר בירה. עם הזמן נפתחו שם, כמו בבתי הקהילות, "ספרי מטיילים", בהם רוכז המידע שעד אז עבר מפה לאוזן. הספר מטבעו היה מתרפט או מתמלא במידע חסר ערך, עד שהיה מגיע חולה צהבת ומנצל את הבטלה שנכפתה עליו כדי לכתוב את הספר מחדש. מטיילים אמריקאים שפגשתי דיברו בהתפעלות על ה-"Israeli guidebook".

ההתגודדות היתה תכונה בולטת שהבדילה את התרמילאי הישראלי מעמיתיו. בניגוד לתרמילאים הזרים, חיפשו המטיילים הישראלים זה את קרבתו של רעהו. לטוב ולרע. מחד, ההתגודדות אוטמת, מבדלת, מונעת מהחושים להיפתח לסביבה, ולעתים משדרת כוחנות. מאידך גיסא, הכוח הזה נוצל לעתים רבות לטובה. ישראלי שחלה או נשדד זכה בדרך כלל לעזרה גם מאנשים שלא הכיר. כאשר ראובן אופיר החיפאי נעלם ביערות הגשם של פרו בחורף 1979, נהרו עשרות ישראלים כדי לחפש אותו. פדרו, איש הג'ונגלים מספר אחת של איקיטוס, סיפר לי בהתפעלות שלא נתקל בסולידריות כזו אצל בני עם אחר.

דרך לא דרך בבולגריה 

כל הכללה היא אומללה, אך דומה שהישראלים של אז הקצינו את הקווים שאפיינו את הבקפקר. הם היו "תפרנים" יותר והפכו את החיסכון לאידיאל. אז נולד כמדומני המושג "להתכָּלֵב", היינו לחסוך כמה שיותר עד שחייך יידמו לאלה של כלב. נאמר אז שהישראלי איננו בוחר במלון הזול בעיר, אלא בזול ממנו. הישראלים נהגו ללון בבית הקהילות היהודיות או בבתי כנסת, חינם אין כסף. יהודים מקומיים, שבתחילה השתאו נוכח התופעה המוזרה, מיהרו לאמץ את הישראלים אל חיקם. אך לא כולם השיבו להם אהבה. ישראלים, כמו ישראלים, חשו מהר מאוד בבית. חלקם הסבו נזקים, אחרים החציפו פנים או אפילו עישנו סמים. היו אלה "עשבים שוטים", אך אט אט נסגרו בתי הקהילות בפני המטיילים.

ישראלי לשעבר בשם ברוך איבצ'ר, בעל בית חרושת ענקי לייצור מזרונים, הגדיל לעשות ובנה בתחום בית החרושת שלו בית מיוחד לישראלים. כך גם עשתה אחותו, נילי, בבית שבנתה בקיטו. בתי הישראלים היו לשם דבר, מושא לקנאה בקרב המטיילים הזרים. בחורינו המצוינים היו נוהגים ללון שם, צפופים במספר מיטות או בשקי שינה על הרצפה, לבשל בכוחות עצמם. רובנו הכיר איש את רעהו. עד היום האסוציאציה שלי לשמע המשפט "טיול תרמילאי בדרום אמריקה", היא הר מושלג, שוק אינדיאני, שיט ביער גשם - וחבורה של מטיילים עולצים המסבה לארוחה סביב שולחן.

בפרספקטיבה של שנים אני מגלה שאחד מגורמי ההנעה להמשיך ולטייל היתה ההשתייכות לתת-התרבות של המטיילים. המטיילים הישראלים חיפשו זה את זה. הם היו מתנקזים לאותם בתי הארחה, לאותן מסעדות, שם היו משמיעים קלטות עם שירים בעברית. הם היו תולים מודעות בעברית בלשכות המידע, וכשהיו נתקלים במטייל חדש, היו מסבירים לו פנים וכמו זכרים בלהקת בבונים, קובעים את מעמדו על ידי השאלה האלמותית "אז כמה זמן אתה ביבשת"? 

מסמני האיקסים

הטיול שלי החל באביב של 1979, בארצות הברית. עד אז מוסכם וברור היה שישראלים המגיעים לארה"ב, רוכשים רכב במחיר מציאה, מטיילים עמו כחצי שנה, מוכרים אותו בתום הטיול וכמובן שגם מרוויחים כסף בסיומה של העסקה המוצלחת. כאשר הגענו, ידידי עירא ואנוכי, גילינו שהסידור המוצלח הזה תם בדיוק ביום שהגענו. הרכב שרכשנו האכיל אותנו מרורים, הוצאנו את מיטב כספנו על תיקונים ולבסוף נאלצנו למכור אותו במחירי הפסד.

אולם העז היה למתוק. רכשנו שני תרמילי גב והחלנו לטייל בטרמפים. יומן המסע שלי שעד אז היה מלא בחוויות של טבע ונוף, התמלא בחוויות של מפגשים עם אנשים מרתקים. לכל דבר טוב יש סוף ומצאתי את עצמי מלא בחוויות וריק ממזומנים בדרך לצפון נורבגיה. לאחר כמה חודשים של עבודה במפעל לאריזת חסילונים, יצאתי לדרך, כשכיסי גדושי ממון. לאחר טיול יפה בנורבגיה, דנמרק, הולנד ובלגיה, עלינו על אוניית משא דנית. לאחר הפלגה ממושכת הגענו באוקטובר 1980 לדרום אמריקה, ממנה שבתי הביתה בראשית יוני 1982, היישר למלחמת לבנון הראשונה. מעבר חד למדי. אולי חד מדי.

כבר במהלך טיולי בארצות הברית התחלתי לשמוע סיפורים על מטיילים ששבו מדרום אמריקה. בקיץ 1979 היה הטיול כבר עניין אופנתי, אך בעיקר במגזרים מסוימים ומוגדרים. דרום אמריקה היתה תחנה הכרחית כמעט במסלולו של צעיר שסיים את שירותו בסיירת גולני או סיירת צנחנים. היבשת הדרומית רחשה טייסים צעירים, דיילות באל על והרבה בני קיבוצים.

גווילין, סין 

הטיול שלי בדרום אמריקה היה בעיקר טיול של טבע ונוף. חשתי כאילו מעיין של סקרנות מוביל אותי לשמורות טבע מרוחקות, אל קרחון ענקי בקצהו של פיורד, לצוקי גרניט, ללהקות פינגווינים ובעיקר למסעות רגליים בהרי האנדים. וגם לשווקים ססגוניים, טקסי טראנס ואתרים ארכיאולוגיים רבי עניין. הייתי חוזר ממסע רגלי ממושך, נח יום או יומיים, קורא בשקיקה מכתבים מהבית או ספר, שולח הביתה את סרטי הצילום, כותב ביומן, אוסף מידע, מצטייד ויוצא לדרך שוב.

לא הייתי בודד או מיוחד. רק קיצוני יותר. היו שכינו אותי ושכמותי "מסמני האיקסים" - מטיילים הלהוטים לסמן במפה מספר רב ככל האפשר של מקומות בהם ביקרו. אך דומה שמרבית המטיילים הונעו מכוח איזו שהיא סקרנות. מתי ז'ולטי, שהפך לימים לרופא, התחקה אחר רופאי אליל וצמחי מרפא; דורי גורן, שהיה לימים לדיפלומט, שוטט באוניברסיטאות ונפגש עם חוקרים וסופרים. היה מטייל שהקדיש את מרבית זמנו למוזיקה מקומית. אחרת נהגה לצייר. אמנם, מעטים המטיילים שנתפסו חלילה כשספר בידם. מעטים למדו לעומק את תולדות המקום או את הגיאוגרפיה שלו, אבל כולם רצו לראות ולחוות. איש איש בדרכו.

עישון סמים היה נדיר. היו לא מעטים שניסו לקחת שאכטה מ"סיגריית חשיש", אפילו לקחו לריאות. אך גם אצלם היתה זו התנסות שובבה, מעט לעת. לא דרך חיים ולא דרך טיול. לא מעטים יצאו לבקעת הירח הסמוכה ללה פאז, שם חתכו עלים של הקקטוס המפורסם "סאן פדרו", ממנו זיקקו תמצית מרה, אותה בלעו בשאט נפש ואחר כך המריאו לטריפ ממושך, רב עוצמה. אני פחדתי והסתפקתי בשמירה על חברי שהעזו והאזנתי בשקיקה לסיפורים אודות החוויה השמימית שעברו. לראשונה שמעתי את המילה "טריפ" שלא בהקשר טיולי. 

לראות "זהו זה" בבנגקוק

שבתי ארצה והתחלתי ללמוד. פגשתי עשרות צעירים אחרים שהגיעו אלי כדי לשמוע על הטיול ולקבל ייעוץ. יותר ויותר צעירים, מסוגים וטיפוסים שונים, יצאו לטיול בדרום אמריקה. עם הזמן הגיעו יותר ויותר סיפורים לא מחמיאים על התנהגות לא נאותה של מטיילים ישראלים, החל ביחס מתנשא ולעתים אפילו מתעמר לילידים וכלה בהתנהגות מבישה כלפי יהודים וישראלים מקומיים. מוש סביר מ"נאות הכיכר", בשיתוף פעולה עם יובל לימון, מחנות "למטייל" שנפתחה זה מכבר, ייסדו את "חוג עצה טובה", שמטרתו היתה "לחנך מטיילים לקראת מסעם". לא פחות.

היתה לי הזכות להיות היועץ הראשון. עם הזמן המטרה החינוכית הלכה והיטשטשה והייעוץ הפך להיות טכני בלבד. עברו שנים של לימודים אקדמאיים, הדרכות ברחבי העולם וטיולים קצרים בעיקר באירופה, עד שיצאתי שוב לדרך, בחברת אשתי הטרייה, לטיול ארוך בתת היבשת ההודית. חתך המטיילים היה דומה לזה שהכרתי בדרום אמריקה. הוא אמנם היה רחב יותר, מגוון יותר, קולני יותר ועצל יותר. אך לא ניכר היה בהבדל תהומי.

לעומת זאת, כאשר הגענו לנפאל, גיליתי זן חדש של תרמילאי. היציאה לטיול לא היתה עוד תשובה לסקרנות ואפילו לא מרד נעורים, אלא מצוות אנשים מלומדה. תחנה הכרחית במסלול ההתבגרות של הצעיר הישראלי. מטיילים רבים לא מצאו את הזמן לחקור באופניים שכורים את בקעת קטמנדו שבנפאל. הם היו עסוקים מדי בהוראת השפה העברית למלצרים שבמסעדות. תרמילאי חדש שישב לשולחן נשאל על ידי המלצר "יא חנטריש, איפה היית בצבא?". במבטא מוזר, לקול צחוקם של תרמילאים אחרים שנהגו לשרוץ במקום באפס מעשה.

היו בתי הארחה בהם התאכסנו ישראלים בלבד והיו שסגרו את שעריהם בפני ישראלים. המטיילים רכשו ביושר את הניכור ואת העוינות שהופגנה כלפיהם. אך רק מעטים הוטרדו מכך. הם הפכו ליותר ויותר קיצוניים, יותר ויותר מכונסים בבועה שלהם. זכור לי בית הארחה בבנגקוק, אליו היו מתכנסים ישראלים רבים וצופים בקלטות של "זהו זה" או בסרטים ישראלים ישנים. מרבית הישראלים לא ניסו כלל להכיר את המאכלים המקומיים, אלא התרכזו במסעדות שמכרו שניצל, צ'יפס וסלט ישראלי.

קראלה, הודו 

התרמילאי של ימינו

משנה לשנה התופעה הלכה והוקצנה. פעמים רבות דמו המטיילים רבים לעדה פרועה, משולחת רסן, רועשת ואלימה, שבקשה לפרוק את תסכוליה על המקומיים. לא אצל כולם כמובן, כבר כתבתי שכל הכללה היא אומללה.

זוהי תופעה כלל עולמית, אך אצל הישראלים, כמו בשטחים אחרים, היא קיצונית יותר. התרמילאי של ימינו פחות נועז, פחות סקרן ופחות מתאמץ. הוא מרבה להשתמש בשירותיהם של משרדי נסיעות מקומיים ומוצא את עצמו מתרכז ב"בועות תיירותיות", בהן מתרכזים בעיקר תרמילאים. הבקפקר של ימינו משדר הביתה חוויה של טיול הרפתקני, אך מסתפק בטיול מכופתר ואפילו מרובע.

התרמילאי הישראלי כבר אינו מתייחד בטיול מקורי או בסקרנות יתר, גם לא בהכרח בטיול ארוך, מעמיק או חסכוני. התופעות שאפיינו את המטייל הישראלי לפני שנות דור, כמו ההתגודדות, הקולניות וההתחכמות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. תופעה נוספת היא עישון הסמים, שמחוויה שנויה במחלוקת שתיבלה את הרפתקאות הטיול ביופיו של החטא, הפכה למטרה ולעיסוק עיקרי. התופעה כה נפוצה עד שעישון הסמים הפך לכמעט מאפיין של המטייל הישראלי. כבר אין מדובר בתופעה אלא בסימן היכר. כאשר נכנסתי עם בני הקטנים למסעדה בדרום הודו, באביב 2006, זיהו אותי הסועדים האירופאים כישראלי, אך ציינו בסיפוק שאני שונה, לא רק זקן בהרבה, אלא בעיקר, מוזר, לא מעשן...

אין ספק שקיימת כאן שיפוטיות שאולי ראוי להשתחרר ממנה. אין ספק שלמעט הוקעת תופעות פסולות כמו שימוש בסמים או התנהגות נלוזה, אין לי זכות להעדיף את המטיילים רגלית בהרים על יושבי הקרנות, אך בכל זאת אני מלא בגעגועים לימי התום של פעם.

• ד"ר גילי חסקין ירצה ביום רביעי הקרוב בשעה 19:30 על תרמילאות במסגרת סדרת הרצאות חדשה בבית אבי חי בשם "התרמילאים". ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי. פרטים באתר או בטלפון 02-6215300.