"אמא, למה הם יורים עלינו?"
לאחרונה הגיעו למדור שאלות רבות מהורים מודאגים בנושא ההתמודדות עם הילדים בתקופת המלחמה. בסדרת טורים בימים הקרובים יענה פרופ' עמוס רולידר על כל שאלה מטרידה בנושא חרדות, פחדים ושינויי התנהגות. כיתבו אלינו ותקבלו תשובה
הורים יקרים, לילדינו יש את החושים והיכולת לחוש במתח, בדאגה ובחרדות הקיימים בסביבתם ובמיוחד בקרב המבוגרים הקרובים להם. למצבי לחץ וחרדה המשפיעים על תפקודם והתנהגותם של ההורים החיים בטווח הטילים יש השלכות ישירות על תפקודם והתנהגותם של הילדים. לכן, טוב עושים הורים המתלבטים ומבקשים עצה כיצד עליהם לנהוג בהקשר לשינויי תפקוד והתנהגות של ילדיהם. להלן תשובות למספר שאלות שקבלתי:
הטור הקודם בסדרה:למרות המצב, שדרו לילדים תחושת ביטחוןפרופ' עמוס רולידרהלילה היתוספו הרבה ילדים בדרום למעגל החרדה. גם בתוך תחושת ההפתעה, חוסר השליטה והפחד שלכם ההורים - חשוב שתשדרו לילדיכם מסרים של ביטחון ושליטה, תוך שמירה על שיגרה קבועה. פרופ' עמוס רולידר עם טור מיוחד להורים בדרוםשאלה:
בני הקטן בן 4. הוא מרגיש מבולבל וחרד. מעולם לא נתקל בעבר בקולות הקטיושות והירי. הוא שואל שאלות שאני לא בדיוק יודעת איך לענות עליהן. "אמא, למה הם יורים עלינו?" "למה הם לא אוהבים אותנו?" "מה עשינו להם?" כיצד אני יכולה להסביר לו את המצב בהתחשב בגילו הצעיר?
תשובה:
עלינו לתת לילדינו תשובה ישרה, בלתי מתחמקת, בשפה פשוטה, תוך שימוש בעולם המושגים שהילד מבין. "יש מלחמה. כנראה שבצד השני יש חלק מהאנשים (לא כולם), שלא אוהבים אותנו ולא רוצים שנהיה פה. זה עצוב וכעת עלינו לעשות הכל כדי להגן ולשמור על עצמנו וכך אנחנו עושים. כולנו מקווים שהמצב ישתפר בקרוב".
החשיבות המרבית היא במתן תשובה כאשר טון הדיבור שקט ורגוע. יש לזכור כי צמצום חרדת הילד יבוא בעיקר מההתנהלות הרגועה והסמכותית של הוריו, שמירה ככל הניתן על שגרת חיים קבועה, הכוללת מספר "קווים אדומים" עליהם אינכם מוותרים גם כעת ויצירת מצבים רבים בהם הילד עסוק במגוון פעילויות אהובות ולאו דווקא מתוך תשובות "נכונות".
שאלה:
איך אפשר לשמור על הורות סמכותית בימים קשים אלו? האם עלי להתפשר ולוותר יותר לילדי או להציב גבולות כמו בימי שגרה?
תשובה:
קשה וכמעט בלתי אפשרי לשמור על אורח חיים מסודר כשם שהיה טרם פרוץ המלחמה. האמת היא שגם אין צורך. החרדה ואי הוודאות המלווים אותנו ואת ילדינו, החוששים בצדק מפגיעה, משפיעים על תפקודם והתנהגותם של הילדים ויש לקבל זאת בהבנה והכלה. כן, בהחלט יש מקום לוויתורים מסוימים, הקלות וקבלה של התנהגות שונה וחריגה. לדוגמא, אכילה פחות מסודרת ומוקפדת, צריכה מוגברת של חטיפים, אי סדר בחדר, שימוש מוגבר בטלפון הנייד והמחשב וצפייה בטלויזיה.
מאידך, חשוב מאוד להמשיך להקפיד על התנהגות המכבדת את האחר, על משמעת ושיתוף פעולה עם ההורים. אין לקבל בשום אופן "בגלל המצב" התנהגויות פוגעניות ואלימות או מזלזלות או סירוב להישמע להנחיות ההורה. חשוב מאוד לכן כי ההורים ישדרו "על אותו גל" ויתמכו אחד בשני בכל קונפליקט שנוצר עם הילדים.
כדאי לזכור כי הילדים שואבים ביטחון וכוח מכך שהמבוגרים המשמעותיים בסביבתם המיידית משדרים ביטחון וסמכות ומקפידים גם בימים אלה על כללי התנהגות בסיסיים, כשם שנהגו לעשות בימים כתיקונם. ההקפדה על רוטינות מסוימות מהזמן טרם המלחמה נותנת לילדים תחושה כי לא כל סדרי העולם התהפכו. זוהי תחושה חשובה מאין כמוה לביטחון ואמונה בעתיד רגוע ובטוח יותר.
שאלה:
איך אני אמור להשרות ביטחון ורוגע על ילדי, כאשר אני כהורה, לחוץ וחרד בעצמי?
תשובה:
החרדה והלחץ בו נתונים ההורים הגרים בטווח הטילים מובנת וטבעית ביותר. על ההורים לעשות כל שביכולתם כדי שהמתח והחרדה בה הם שרויים לא ישפיעו על יכולתם להמשיך ולהנהיג את התא המשפחתי עליו הם אמונים. אין שום בעיה ואפילו רצוי לשתף את הילדים בעובדה שגם אתם ההורים פוחדים ואפשר שאפילו חשים לעיתים בפאניקה.
החשוב והקובע במצב העכשווי הוא לא לתת לפחד לשתק את ההורה עד כדי כך שאין הוא מסוגל להמשיך להוביל ולהנהיג את בני המשפחה. ניצול זמן של רגיעה לתכנון ושמירה על סדר יום, מתן תפקידים לילדים, תרגול התנהגות במצב חירום, עיסוק בפעילויות מהנות המסיחות את הדעת מהמצב העכשווי ולקיחת פסק זמן להתאווררות ולו רק למספר שעות, עשויים להועיל להורים להנמיך במידה רבה את מפלס הלחץ ולאפשר להם להמשיך לתפקד ברמה סבירה.
ההבנה כי התנהגות ההורים בשעת חרדה משפיעה רבות על תחושת הביטחון של הילדים ותחושת האין ברירה, די בהם בכדי לתת למרבית ההורים את הכוחות לאסוף את עצמם ולתפקד כראוי למען ילדיהם. יותר מתמיד חשוב כי ההורה יחזק ויחמיא לילדיו על תפקוד בוגר, על תמיכה הדדית והתנהגות ממושמעת ואולי אף מובילה במצבי לחץ. אם כל האמור לעיל נראה להורה מעל לכוחותיו כרגע, אין מניעה מלהתייעץ עם רופא המשפחה ולקבל באופן זמני סיוע תרופתי להקלה ולהפגת מתחים וחרדות אשר יאפשרו את ביצוע ההמלצות המפורטות לעיל ביתר קלות.
שאלה:
יש לי שלושה ילדים בני 7, 11 ו-15 . כיצד לעודד את בני בן ה-11 לדבר על תחושותיו ורגשותיו? לכאורה, הוא נראה לא לחוץ וכנראה שהוא מדחיק את פחדיו. איך אפשר להגיע אליו ולנסות לדובב אותו?
תשובה:
ילדים הם שונים באופיים הבסיסי ולכן גם מגיבים באופן שונה למצבי לחץ, חרדה ומתח אליהם הם נחשפים. יש כאלה המבקשים את קרבת ההורים, אחרים מגיבים באכילת יתר או אי אכילה ויש כאלה המבטאים את חרדתם באופן מילולי. כל תגובה או היעדר תגובה במצבים כאלה היא נורמלית לחלוטין ואין להסיק דווקא מחוסר רצונו של בנך לדבר על תחושותיו בעת הזו כי הוא מדחיק חרדה שתתפרץ ביום מן הימים ותאיים על שלומו ובטחונו העצמי.
אין כל צורך לנסות לדובב אותו לדבר על רגשותיו. מאידך, חשוב ביותר לעקוב אחר שינויים התנהגותיים אחרים ולהגיב נקודתית בהתאם לצורך. במידה וילדך מתפקד פחות או יותר כרגיל ואין שינוי קיצוני נראה לעין בתפקודו והתנהגויותיו אין צורך לנסות לדובב אותו אם הוא אינו חפץ בכך.
גם לכם יש שאלות?
שילחו אותן אל פרופ' עמוס רולידר ותקבלו תשובה.
- הכותב הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות ומנחה הרצאות וסדנאות בנושאי חינוך במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
