המובטלת הגיעה למסקנה: YES, I CAN
דווקא כשהתחילה להתרגל למצב, כשקיבלה הצעה ראשונה לעבודה עצמאית, ועמדה לכתוב טור ולספר בו כמה טוב להיות בבית, התקשר המנכ"ל שפיטר אותה והציע לחזור לאלתר למשרתה הקודמת. כעת היא מתלבטת. ומה אתם חושבים?
במרוצת חיי זה עבד עם גברים, אוטובוסים ותורים בסופר, וביום ראשון האחרון הוכיחה את עצמה האקסיומה שוב: אחרי חודשיים תמימים שבהם ישבתי בבית, שלחתי קורות חיים לכל העולם ואשתו, הצעתי את שירותיי המשפטיים לכל מי שרק צריך, וגם למי שלא, הכל על מנת למצוא עבודה חדשה לאחר שפוטרתי, קיבלתי ביום ראשון השבוע הצעה לעבודה הפרטית הראשונה בחיי: עריכת חוזה. אבל לא סתם חוזה. חוזה מעניין, מאתגר, בתחום הקרוב לליבי, ושיכול להסתעף, אולי, לכיוונים נוספים בעתיד. הדבר האמיתי.
התקשרתי מיד לקבוע פגישה אצל רואה חשבון. אני בחורה מסודרת. פיניתי את חדר המשחקים, תליתי שלט: "המשרד של אמא", והתקשרתי להודיע לבעלי שהפור נפל: החלטתי להיות עצמאית.
ואחר הצהריים צלצל הטלפון. על הקו היה המנכ"ל שלי בדימוס. האדם היחיד עלי אדמות שלא שאלתי אותו אם יש לו עבודה בשבילי, בין השאר מאחר והוא זה שפיטר אותי... הוא שאל מה שלומי, ואם מתאים לי לקפוץ בערב למשרדי החברה. בשמונה בערך?
כמובן שקפצתי.
ובשעה שמונה ועשרה, באותו ערב בדיוק, כבר אחזתי בהצעת עבודה שנייה באותו יום: משרתי הישנה והטובה קוראת לי לשוב אליה. כבר אמרתי שדברים טובים קורים כשלא מצפים להם?
עכשיו באים?
מאז אני מתלבטת. להצעה הפרטית כבר אמרתי כן. זה היה לפני שהוא התקשר. למנכ"ל, לעומת זאת, טרם השבתי באופן סופי, גם אחרי שנפלט לי אינסטנקטיבית: "עכשיו נזכרת!?"
מסתבר שהמצב בחברה התייצב פחות או יותר, ואמנם כבר לא יכולים לשלם לי את אותה המשכורת, וגם חלק מהפינוקים בוטלו, אבל בגדול - רוצים אותי בחזרה. ומייד.
טיעונים בעד, טיעונים נגד, תחושות בטן מבטיחות, שמתחלפות בכל שעה עגולה... המלאכה רבה והזמן קצר – ביום ראשון בבוקר אני צריכה להחזיר לו תשובה!
בטור האחרון שלי, זה שהיה אמור להתפרסם היום, העליתי על הכתב את שלל המסקנות אליהן הגעתי במהלך המסע המדהים שעברתי לאחרונה, שלו הייתם שותפים. הודעתי שטוב להיות בבית, כיף לראות את האור, וסיימתי בשלל תודות להוריי מולידיי ולבעלי. והנה, בניגוד לכל התחזיות וללא כל התראה מוקדמת, אני מוצאת את עצמי מתלבטת בשידור חי, מול כל גולשי ישראל, האם לשוב למשרתי, בתנאים הנוכחיים, או דווקא להגיד YES I CAN, לאופציה הפרטית שנפתחה בפניי?
ההתלבטות: שרון שלפני מול שרון שאחרי
מחד, עומדת בפניי הצעת עבודה קונקרטית, אמיתית ורלבנטית. משכורת מסודרת, רכב, ביטוח, מקום מוכר ושעות נוחות. כל אלו היו לכאורה פסגת שאיפותיי בחודשיים שישבתי בבית, ועכשיו מציעים לי לקבל אותם בחזרה. מול אלו עומד לו בדד, חוזה אחד. ויחיד. חד פעמי, לא מבטיח עתיד, רכב או קרן השתלמות. התשובה נראית ברורה מאליו.
מאידך, איני יכולה להתעלם מה"אני החדשה". אותה שרון-של-אחרי-הפיטורין, שהצטרפה אליי למסע שעברתי, כשהיא מתגבשת לה לאיטה, בנועם וברגיעות. אמנם השרון-של-אחרי אינה מחליפה את השרון-של-לפני, ונכון להיום הן חיות זו לצד זו במסע המשותף אליו נאלצו לצאת, אך איני משוכנעת שהן יוכלו לקיים ביניהן דו קיום לאורך זמן. סך הכל, יש ביניהן הבדלים די מהותיים...
שרון-של-אחרי מתנגדת לחזרה לעבודה הקודמת באופן נחרץ: היא טוענת שרק לאחרונה הגלידו פצעיי, ושזה הזמן לעשות שימוש בכלים שרכשתי על מנת לסיים את המסע שיצאתי אליו ובהצטיינות יתרה.
היא חוששת שקבלת ההצעה לחזור לעבוד, רק מאחר והיא "על השולחן", תגרום לי להשתעבד בשנית לעבודה אינטנסיבית, עבור אחרים, בסדר יום מטורף, ללא מקום לעצמי, שאשכח לנשום עמוק, לחייך, וליהנות ממה שיש.. ושכל הסיבוב והדרך שעשיתי, יהיו בסוף לחינם.
שרון-של-לפני דווקא מתלהבת לגמרי: היא מנופפת מולי במפתחות הטויוטה המעופפת, בעובדה שחשבון הבנק יוכל להיפתח שוב, מפתה אותי לצאת לחגוג בסיילים המטורפים שבחוץ. היא מזכירה לי שהקניונים פתוחים גם אחרי שעות העבודה...
שרון-של-אחרי ממהרת להרגיע: מזכירה לי שאני כבר לא צריכה את העטיפות האלה, נצנוצים זוהרים שלא מסתתר מאחוריהם דבר. שתרבות הצריכה המטורפת ממני והלאה, ושטוב לי בשקט שלי, ובצנעה.
שרון-של-לפני לא מוותרת: אולי סיילים לא, אבל מה עם יציבות? וביטחון? זו בדיוק ההזדמנות להבריא את חשבון הבנק! היא טוענת שהחוזה הזה הוא סתם הבטחה בעלמא, ושאם אזרוק לטובתו את המשרה הישנה-חדשה שלי, אז כשהעבודה עליו תסתיים, אני אהיה שוב באותו מצב עגום בו הייתי לפני יום ראשון.
שרון-של-אחרי שבה ומתעקשת: אז מה. ביטחון כלכלי זה טוב, אבל מקום עבודה ממנו כבר פיטרו אותי פעם אחת – זה ממש לא. אני חייבת לנצל את התקופה ולבדוק אורחי חיים מסוג אחר. חייבת. ובדרך לכתוב, ולתרגל יוגה, וליהנות, ו...
שרון-של-לפני קוטעת בגסות: כל עניין ההכרה החדשה הזו, כבודה במקומה מונח, אבל זו לא בדיוק פרקטיקה
במיטבה...ומאחר ועם ערך עצמי עדיין לא הולכים למכולת (או למגה בעיר), ומהסכם או שניים לא מפרנסים משפחה, אז שאני ארד כבר מהאולימפוס שטיפסתי אליו, אתפוס את המשרה הקודמת בשתי ידיים, ואגיד תודה.
בשלב זה השארתי את שתיהן להתווכח, והלכתי. סומכת עליהן לגמרי. סך הכל, זה המקצוע שלהן.
תודות, סיכומים ופתיחת הקלפיות
דבר טוב קרה לי, בין אם איענה לזו או לרעותה. העיקר שבדרך מצאתי בעצמי תכונות, יכולות והנאות נפלאות, בהן איש לא יוכל לגעת, ומשם לא ניתן יהיה לפטר אותי לעולם. הן המקדש הפרטי שלי. אנצל את ההזדמנות להודות לזה שבשמיים, ולאלו שעל האדמה: הייתם איתי במהלך התקופה האחרונה, בטוב וברע, נתתם לי את החופש, המרחב וההזדמנות ללמוד, לגדול, להשתנות ולהוקיר, ליוויתם אותי ביום ובליל, בהתלבטויות ובהחלטות, התפללתם בשבילי מעומק לבכם...אני אוהבת אתכם.
ולכם שקראתם אותי, תודה על שליוויתם אותי נאמנה, מי בקריאה ומי בטקבוק, עד עצם היום הזה...
ומאחר וההתלבטות אמיתית לגמרי, ויום ראשון עומד בפתח, אשמח לשמוע מה דעתכם, הצביעו בטוקבקים בעד או נגד:
האם עליי לשוב לעבודתי הקודמת?
שלכם, שרון.
לפנייה לכתב/ת 
