יותר משזה היה משפיל...

במהלך השנה האחרונה ליוויתי בחורה במסעותיה בבתי הדין הרבניים לגיור. המסע המפרך של תהליך הגיור הסתיים בטקס טבילה במקווה. הידיעה שאשתתף בטקס הדירה שינה מעיני. מסיבה פשוטה: אני מתקוממת מול טקס זה. מדוע? טקס טבילת נשים, מתבצע לעיניהם של שלושה דיינים-גברים. הנשים אומנם טובלות כשהן לבושות בחלוק, אבל בכל זאת יש במעמד הזה משהו שנוגד את דקדוקי הצניעות והאינסטינקט האנושי.

ביום הטבילה חדר ההמתנה הקטן והמיושן היה צר מלהכיל את הנשים שגדשו אותו. המזכיר שאל אותה לשמה העברי. היא אמרה את שמה. הוא נשא אליה עיניים ואמר "לא, זה לא שם עברי טוב...".

"סליחה?" שאלתי, "מה רע בו?"

הוא המשיך בשלו, "רצוי שיהיה משהו מהתורה". הוא פלט הערה מזלזלת לגבי דמות מצוירת עם שם דומה והציע שם חלופי. הבטתי בה- היא פחדה ושתקה.

המשכתי להתעקש. בחוסר רצון הוא רשם את שמה.

היא תפסה בידי ולחשה: "תודה!"

מועקה מילאה אותי. התיישבנו וחיכינו. בינתיים היא התנדבה לתרגם את דבריה של אישה שטבלה בסמוך. כשחזרה, נראתה עצובה. "זה כמו סרט נע", אמרה לי. "הם לא מבינים שזה רגע מרגש לאנשים?" התאפקתי שלא לחלוק איתה את הקושי שלי - אישה בחלוק רחצה רטוב מול עיני הדיינים.

במקביל התרחשו בחדר ההמתנה דברים יפים ומרגשים : נערכו שלוש חתונות של נשים שיצאו זה עתה מהמקווה. המעמד היה נוגע ללב - בשתיים מן החתונות הסתובבו ילדים קטנים של בני הזוג תחת החופה, צופים בהוריהם הנישאים כדת משה וישראל. בטקס השלישי נישאו בני זוג מבוגרים מאד- כשילדיהם המבוגרים מלווים אותם. איזו עוצמה בהחלטה להצטרף אל העם הזה- מבחירה, מאהבה. הרגשתי קרועה - התכלית כל כך מרגשת, אבל הדרך להשגתה...

נקראתי אל החדרון שבו המתינה לטבילתה. רחוצה, בחלוק דק, עמדה בחדרון המקלחת הקטן והמיושן. כמה מדרגות הובילו אל מקווה שמידותיו זעירות.

הרגשתי צורך להתנצל על מראהו העלוב של המקווה.

הבלנית הגיעה במאור פנים. הבחורה נכנסה למקווה ועמדה כפופה כך שרק ראשה הציץ החוצה. נרגעתי מעט. אי אפשר היה להבחין בתווי גופה - מבעד למים נראה רק בד עמום. היא הביטה במים בצער. הם כבר לא היו נקיים...

הדיינים נכנסים

הדיינים הגיעו. הלב שלי דפק בחוזקה - ליבה שלה ודאי עומד להתפקע מלחץ, מהתרגשות, מחשש..

הדיין הראשון שנכנס, חייכן וקולני, חיכה לחברו ואז החל בדקלום טקסט ועניינו בדיקת כוונותיה וקבלת עול מלכות שמים. איפה הדיין השלישי? חברו ביקש ממנו להמתין. קצר רוח, הפסיק הדיין, מחכה לחברם. כשהיו שם שלושתם, עמדו סביב למקווה, מביטים בה מלמעלה. הדיין דקלם. היא ענתה לשאלותיו, וחזרה אחרי הצהרת קבלת המצוות. לבסוף היא טבלה- שלושתם הצטופפו והביטו בראש שוקע במים ואז יוצא - רטוב. זה היה הרגע הקשה ביותר עבורי. היה משהו חסר אונים ופגיע בפרצוף הרטוב, בשיער הסתור, בעיניים המביטות למעלה, מחכות לאישור הסופי.

"מזל טוב, מזל טוב!". קרא הדיין הראשון בשמחה. הדיינים יצאו מהחדר. כשיצאה מהמים נשקתי על לחיה ויצאתי.

הבנתי את ההערה שלה על "הסרט הנע". כל כך הרבה מאמץ, זמן וכוחות נפש מושקעים בתהליך המוביל אל הרגע הזה. וכשהוא מגיע - לבד מן האבסורד שבעמידה החשופה אל מול שלושה גברים, הרי שהמעמד כולו היה כמעט נלעג. כך אנו בוחרים לקבל אלינו את האנשים היקרים שבחרו לעבור דרך ארוכה וקשה של לימוד ושינוי, ושבחרו לקשור את גורלם בגורלנו?

אני משוכנעת שניתן למצוא בהלכה - שיש בה מרחב ופתרונות רבים - דרך אחרת.

האידיאל בעיני הוא טבילה (בחלוק) בפני נשים. ידוע לי שההליך מחייב קבלת עול מצוות בפני גברים - יהי כן. תעמוד האישה בלבושה בפני בית הדין. עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי

פרסמה מאמר, המבוסס על פסיקתו של הרב עוזיאל זצ"ל, שממנו עולה כי ישנה אפשרות הלכתית כזאת.

בעיני רוחי עומדת האישה בפני נשים שבחרה ונשים נוספות, במקווה מטופח ונקי. כמה כוח יש למעמד שבו נשים מקבלות אל קהל נשות ישראל את המצטרפת החדשה במאור פנים ובחיבוק.

ודאי שישנן סוגיות הלכתיות חשובות הקשורות בגיור - אבל אני יודעת, כאישה דתייה, שלא ייתכן שכך - מוקטנת, מושפלת - או לכל הפחות מובכת, רוצה היהדות לקבל פניה של המתגיירת. בסופו של דבר, יותר משזה היה משפיל - זה היה פאתטי.

שלומית סלומון היא חברה בצוות יעוץ ומידע במכון עתים