מיהרו מדי לצאת
האנתולוגיה "לצאת" מכילה מעט מאוד שירה טובה, והרבה מאוד טקסטים צפויים ופלקטיים, המדברים נגד המלחמה בעזה בקול אחד מוכר מדי עם אשם אחד מוכר מדי - אנחנו
ישנן שורות אמיתיות ונוגעות ללב פה ושם, אבל רובה של האנתולוגיה האנטי מלחמתית "לצאת", שאכן יצאה בזריזות לרגל המלחמה בעזה, סובל מפגם אנטי שירי מובהק: הנדושות. החוברת הזאת, שיש לה שמונה עורכים מכמה כתבי-עת ("מעיין" המוכר יחסית, וגם "דקה", "אתגר", "מארב" ועוד חצי אנונימיים) אכן נראית מעיקרה כמו שירה יזומה של אותה שורת מקהלה המתייצבת גם הפעם להשמיע את קולה, וכיוון שאין שום חידוש אמיתי או מורכבות בקול הזה, אין לו סיכוי להשפיע באמת.
לצאת מעזה עכשיו (צילום: AP)
מפגש עם הברכטאי הוותיק
ביגיעה קלה נפגוש כאן שוב את הדיבור נגד מלחמות בסגנון ברכט, עם הברכטאי הוותיק אהרון שבתאי (וכבר הוזכרה לא אחת האפיגוניות הזאת של המשורר המצוין מפעם), המדבר מתוך זיוף תועמלני נגד ישראל וצבאה כפי שברכט דיבר בשיריו נגד היטלר והנאצים - למשל בשורותיו על צה"ל ש"הופך ערים / למחנות ריכוז".
ונפגוש את ערן צלגוב המונה בשיר ארכני את פשעי הרצחנות הישראלית בעיניו, ממלחמות 48' ו-56' דרך עמי פופר וכפר כנא ואינתיפאדת אל אקצה וכו', הכול באותו מיש-מש מטושטש. ונמצא גם עבודת צילום של "אקטיב סטילס", שבה שיריונאי מכוון טנק בתנועה המוצגת כמועל יד. הדימוי הנאצי מהדהד גם בשורותיו של מרחב ישורון על היולדת הערביה שאיבדה את בנה במחסום, שורות הנשענות הפעם על שירו הידוע של דן פגיס אודות חוה היהודיה בקרון המשלוח הנאצי - ועוד כיוצא באלה פשטנויות.
כצפוי, לא ייעדרו מהאנתולוגיה גם השירים המאשימים את ההנהגה כי יצאה למלחמה משיקול פוליטי. וכצפוי, אף מילה על פחדם רב-השנים של תושבי הדרום: כך, למשל, שירה של יעל ברדה, שבו יועץ איסטרטגי מסביר לשר הביטחון כי קמפיין זה דבר יקר, ולכן "הנה קמפיין זול / ופשוט /.../ טילים / מתקציב חיל האוויר". מחרים מחזיקים אחריה (כי זוהי כאמור שירה של מחרים-מחזיקים) אורן קקון עם "אמר שר הביטחון: כל פצצה מנדט" ושירה סתיו עם "שר הביטחון, אהוד ברק, / עשוי לאבד את תנופתו האלקטוראלית" וכיוצא באלה שירי גראפומניה.
מראית הדז'ה וו צצה גם למקרא שורותיה של אורית גידלי, המביטה בבנה שרק למד ללכת וכבר רואה איך הוא יעלה לקורבן המלחמה ("עוד מעט כבר תוכל לעלות בהר המוריה"). יש דווקא כנות אימהית בשיר הזה ואפשר אפילו לחבב את ההתחכמות שבשמו, "יורש העוצר" - אבל עוד פעם דימוי החיילים כשה לעולה?
נסראללה, שימות אינשאללה
בתוך הרצף האנתולוגי הפלקטי הזה אפשר למצוא גם רגעים אנושיים נוגעים יותר. למשל ליבה הנכמר והמיואש של טלי לטוביצקי על אסונם של הילדים הפלסטינים: "והלב נשבר /.../ עשן בלב באוטובוס לעבודה / לב פיח, לא לראות לא לדבר / ליד ההריסות רועד ילד / אחד בוכה, / ואין לכל זה תקנה".
גם המשורר הפלסטיני נצר ג'מיל שעת' מופיע כאן עם שיר ציורי מעניין, שהוא כמדומה אחד היחידים המעלה גם הרהור על הצד הפלסטיני האלים: "איש בלי מרכז, / בין קשיות התקווה לקדושת הסכין / הכריז מלחמה על עצמו".
ואלמלא עצב המלחמה הטרי, אפשר היה גם לצחוק עם שיר החרוזים המשעשע של יהושע סימון "דיבור על משתמט", שהוא למעשה גירסה עברית המוסבת לימינו על שיר שכתב פיל אוקס בשנת 1965 - ונמצא כאן תירוצי השתמטות צבעוניים בנוסח: "הסמל, אני רק בן שמונה עשרה, עם תוספתן מגורה / ואני אוהב למרוח שפתון / יש לי עיני חפרפרת, על הגב חטוטרת, משאף אסטמה בהיכון /.../ או אני שונא את נסראללה, שימות אינשאללה / אבל תבין דבר מרכזי / שמישהו צריך ללכת לשם / והמישהו הזה הוא לא אני".
השפתון הזה הוא באמת או רק בשביל הקב"ן?
- את האסופה ניתן להוריד חינם כאן
- "לצאת" - אסופה נגד המלחמה בעזה, 75 עמודים, הוצאת מעין, דקה, אתגר, מארב, סדק וגרילה תרבות. עורכים: רועי צ'יקי ארד, יערה שחורי, תומר גרדי, בעז יניב, ניר נאדר ומתי שמואלוף
לפנייה לכתב/ת 
