שלושים זה שמחה

איך נראה אדם שהקדים את זמנו? ככה: פנים רזות, חולצה לבנה, תוף בין רגליו וחיוך שמחבק את כל "זאפה הרצליה". בסוף שנות השבעים, המוזיקה של שלמה בר, מנהיג "הברירה הטבעית", נשמעה מוזרה וחריגה. אמש (ג') הוא הופיע במעוז בורגני מול קהל מתמוגג. שיריו היום כבר אופנתיים, רוכבים על גלי "מוזיקת העולם", "החזרה לשורשים" ו"הפיוטים היהודיים".

בר (משמאל) עם סחרוף. ככה נראה אדם שהקדים את זמנו (צילומים: דודו אזולאי)

"אנחנו חוגגים היום שלושים שנה", נימק בר את סיבת ההתכנסות ומיד תיקן: "בעצם זה קצת יותר. עושים אותנו יותר צעירים". אבל החגיגה הזאת מתחוללת בימים מרים וההופעה נפתחה בתפילה לחיילי צה"ל - "שחר אבקשך" של רבי שלמה אבן גבירול. בר שר בשקט וקולו מתגבר במילים "מה זה אשר יוכל הלב והלשון לעשות ומה כוח רוחי בתוך קרבי"?

ידיו מפלסות נתיבים בתוך האוויר והמוזיקה עוברת דרכם ונכנסת ללבבות. מהשיר הבא, "עירום ועריה", התוף נצמד אליו עד סוף ההופעה. "זמר נוגה" של רחל המשוררת נשמע אצלו פחות נוגה ויותר נלהב. כשצלילי הפתיחה של "אצלנו בכפר טודרא" נשמעו, האנשים הניפו זרועותיהם בשמחה. בר השיב להם בתנועות גוף אקסטטיות שליוו את המילים.

אחר כך הוא הקדיש את השיר "תפילה" של אברהם חלפי לכנר סמסון קהמקר ז"ל, ממקימי הלהקה. המילים הכאיבו באקטואליה שלהן: "ואמהות דאוגות פנים נוהגות אל האור ילדיהן הקטנים. מה יהיה עליהם?" זעק בר, "מה יהיה?... אל נא תרע לתמימים. הם אינם יודעים מדוע אדם מחלל את צלמו" - הוא הניע ראשו בייאוש, אבל שאב עידוד ממחיאות הכפיים השמחות של הקהל בשיר הבא - "חתונה מרוקאית".

"ועכשיו מתחילה ההתרגשות האמיתית", הכריז בר והזמין את ברי סחרוף. התוף של בר השתלב עם הגיטרה של סחרוף בשיר "מונסון" באופן כה טבעי, עד שנדמה היה שמאז ומתמיד זה היה מקומו ההולם. אחר כך הם שרו את "עננים נמוכים" מהאלבום האחרון של "הברירה הטבעית" שיצא ב-2006.

"השיר מדבר גם על המלחמה הנוכחית", אמר בר וכוון בוודאי גם למילים (שכתבה יעל אופנבך) "מפארים את התהום שלפתע נפערה, ילדים קטנים חיים על חוט השערה". ואז הם עברו ל"כמה יוסי" של סחרוף ובר הוסיף לו סשן פראי של תוף - יחד עם שאר הכלים המזרחיים, הכינור של ניר סרוסי, הסנטור הפרסי של מנשה ששון וכלי ההקשה של אופנבך וגם הגיטרה והשירה של אילן בן עמי והבס של אילן אביב - "כמה יוסי" הפך לשיר של "הברירה הטבעית" לכל דבר.

קודם מוזיקאי, אחר כך מלך

ושוב שיר מזעזע באקטואליות שלו, "שיר אדמת הצהריים". בר מספר, "קיבלתי אותו בשנת 82' מהמשורר יעקב אורלנד - אחד מהנפילים שלנו. 'קח, תלחין', הוא אמר לי". סחרוף מלווה אותו בגיטרה ובשירה. הקהל דרוך ומתרכז בהם שרים את המילים הלופתות מבלי להרפות: "אומרים כי רגביה עזובים ואלוהים הפקירה לבני אדם. והם מבוססים בה ברובים, ומכסים פניה דם". את המילה "דם" הם העבירו בצעקה מאחד לשני כמו גחלים שאיש לא רוצה להיכוות מהם.

בשיר הבא, "שחרחורת", הקהל הצטרף והוסיף מחיאות כפיים חזקות במיוחד, כשהמילים נגמרו ורק הגיטרה והתוף המשיכו. והנה שיא נוסף, שהתחיל בבר המבקש מהקהל להצטרף ב"לה-לה-לה, נה-נה-נה, א-א-א" ואז עבר למרוקאית. סחרוף ישב עם שאר הנגנים וליווה בגיטרה, ואז קם כדי לשיר בקול נמוך, ובתזמון מושלם עם בר ועם הקהל, את המילים הידועות של יהושע סובול: "תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו ארבעה ילדים".

"באתי לאיש האציל והיפה הזה והצעתי לו לשיר איתי"

כן, סוף סוף "ילדים זה שמחה", אחד מהשירים המזוהים ביותר עם הברירה הטבעית. אומנם מחאתו נבלעה מזמן בלחן השמח של בר, אבל הוא מתחזק מאהבת האנשים. סחרוף מוחא כפיים, מחבק את בר, מנשק ומצמיד

אליו את ראשו. "שלושים שנה זה לא צחוק", הוא אומר ובר מספר שעד לתקופה האחרונה שניהם בקושי הכירו זה את זה, אבל לכבוד המופע "באתי לאיש האציל והיפה הזה והצעתי לו לשיר איתי והוא הסכים בשמחה".

סחרוף גאה ונבוך. בר אומר "שלא ייגמר לעולם" ובכך מכריז על השיר האחרון, "הליכה לקיסריה". כשהצמד צועק "אלי, אלי שלא ייגמר לעולם", הקהל עונה "אמן". אבל התפילה לא נענית, והערב מסתיים אחרי הדרן קצר (שיר השוק של יהושע סובול). הכריזמה המוזיקלית של שלמה בר עדיין ממשיכה לרחף בחלל המתרוקן. שעתיים או שלושים שנה והיא רק מתחזקת.