הדלת שלי היא לא לוח מודעות! די למגנטים!
לכתבת ynet נמאס לגלות בכל יום אסופת מגנטים פרסומיים על דלת הדירה. חדורה באמונה שהיא לא לבד בתחושתה פנתה למחלק ומצמיד, למפרסמים, למומחה לשיווק ולמשפטנית - וגילתה שזה חוקי (לפחות בינתיים), משתלם (ליותר מצד אחד) ולא הולך להיעלם לשום מקום...
כאן גרים בכיף אנחנו - משה השרברב, יעקב החשמלאי, איציק המנעולן וחנות לממכר מזון וציוד לבעלי חיים. זה הסיפור שלנו, אזרחי מדינת ישראל, וכיצד בוקר אחד התעוררנו לגלות שהדלת שלנו נהפכה לוח מודעות.
פתאום קם אדם ומרגיש שהדלת שלו היא כבר לא הדלת שלו - ואין לו מה לעשות בעניין. בשנים האחרונות, דלתות הכניסה לבתינו ודירותינו נהפכו חפץ ציבורי ורב שימושי. מגוף שכל הווייתו היא שער הכניסה לבית, חוצץ בינו לבין העולם החיצון אשר הומה בחדר המדרגות, היא נהפכה שדה פרסומי בזעיר אנפין, שבו זרוע שפע של מגנטים.
ביום שחור אחד נתנו מבט בוחן יותר בדלת דירתנו והכתה בנו ההכרה: היא נהפכה צומת סואן של פרסום מהזן המגנטי. שרברבי כל העולם התאחדו על הדלת שלנו. ולצדם ניצבים בגאון חשמלאים, חדר כושר, וחנות הפרחים הלא מאוד סמוכה לביתנו.
"אתם היחידים שלא מורידים אותם", נזפה בנו טניה השכנה, וגילתה לנו את עובדות החיים: "מגנטים מורידים וזורקים, או שמים על המקרר".
במשך חודשים העדפנו להתעלם מהשימוש הפרוע שנעשה בדלת שלנו. רכושנו הפרטי. לפחות עד שבעל הדירה יעלה שוב את שכר הדירה. ואז החלטנו לעשות מעשה.
קילפנו את המגנטים מרבצם. ואולם תוך יומיים צצו חדשים. אחד מהם של שירות אספקת עובדים לקשישים. אחר, גדול במיוחד, היה מגנט רב משתתפים שכלל שירותים מכל וכל. והשלישי היה פרסומת ענק לסניף חדש של "טיב טעם", שהוצמדה לדלת בלא אחר מאשר - מגנט.
פנייה לרשויות החוק לא הועילה.
זה השער שלנו - הכיצד יתכן שמגנטים זרים יבואו בו? האם צדהּ החיצוני של דלת הכניסה אינה רשות היחיד?
כמה טוב שבאת הביתה. תוספת צבעונית ולא מוזמנת (צילום: מירב קריסטל)
"אכן כן", השיבה עו"ד יעל אונגר, בעלת הטור "האותיות הקטנות" ב-ynet. "גם חדר המדרגות הוא לא רשות הרבים, משום שהוא חלק מרכוש הדיירים. אבל נראה שהצמדת מגנטים על דלת הכניסה אינה מהווה עבירת השחתת פני מקרקעין". קריאת סעיף 196 לחוק העונשין, העוסק בהשחתת פני מקרקעין, העלתה את הממצא הבא:
"הכותב, מצייר, משרטט, או חורט על מקרקעין של זולתו שלא כדין, או מדביק עליהם שלא כדין כל כתב או שלט - דינו מאסר שנה אחת".
"לפי סעיף זה, הצמדת מגנטים אינה השחתת פני מקרקעין. מדבקות כן", הסבירה אונגר. מבט מדוקדק יותר במתחם הדלת העלה גבב מדבקות של מנעולנים, באזורים שבואך הידית פינת המזוזה, שנכנסות בגדרי הסעיף הזה. אבל דלתנו אינה מוגנת מפניהם של המגנטים.
אונגר: "כאשר חוקקו את הסעיף הזה, המחוקק לא צפה שבבוא היום יעשו פרסומת באמצעות מגנטים, לכן הבעיה צריכה להיפטר באמצעות חקיקה".
הכיצד יתכן שמגנטים, כמו ערימות הדפים הפרסומיים שממלאים את תיבות הדואר שלנו, אינם ספאם לכל דבר ועיקר? מבט בסעיף 30 א' לחוק התקשורת בזק ושידורים, מוכיח שככה זה וזהו זה.
"צריך לגייס ח"כים עם מודעות צרכנית ומודעות לאיכות הסביבה כדי לחוקק חוק. זו סוג של פגיעה בפרטיות, ומפגע שמייצר אשפה. אם אני צריכה אינסטלטור, אחפש אותו בגוגל", סיכמה אונגר.
כמה זה עולה להם?
שותפי למסע החקר בחר להרים ידיים בשלב זה. אני, לעומת זאת, החלטתי לרדת לעומקם של מגנטים ולדבר אל לבם של העוסקים במלאכה.
"ל.נ.א הפקות דפוס בע"מ שלום, במה אפשר לעזור"?
אתם חברה שמשווקת מגנטים פרסומיים בירושלים?
"נכון".
כמה עולה להזמין מגנטים?
"תלוי בגודל ובכמות. 500 מגנטים סטנדרטיים יעלו 180 שקל פלוס מע"מ. עם גרפיקה זה עוד 150 שקל".
ולמה שלא תחוסו על דלתותינו?
"אנחנו בית דפוס, זאת הפרנסה שלנו".
הלאה. פניתי לאחד מבכירי מחלקי המגנטים. מקצוע שקיים ואפילו משגשג. ליאור שטרן שמו, והוא מיני קונגלומרט בתחום חלוקת המגנטים והעלונים בבני-ברק, רמת-גן, גבעתיים, גבעת שמואל ופתח-תקווה.
"הכל התחיל בבני-ברק" שיתף אותנו שטרן בשורשי התופעה הממגנטת. "עבדתי בשביל העירייה כמחלק חשבונות מים, ומזה צמח העסק. עובדים אצלי בחלוקת מגנטים אנשים מבוגרים, למשל אני. זאת עבודה מאוד קשה. קשה לעלות במדרגות".
איך אתם פולשים לבניינים?
"יש פטנטים. כשבניין סגור לוחצים על האינטרקום. תמיד מישהו מהדיירים פותח. אם לא מצליחים להיכנס - אז שמים בתיבה. בעבר חילקנו גם פלאיירים רגילים, שאותם תחבנו בדלת הכניסה לבניין. אם זו חצר של בית פרטי, מכניסים לתיבת הדואר, או מחברים לדלת".
מה המגנט הפופולרי ביותר בבני-ברק?
"אולי חנויות בשר שעושות משלוחים".
אולי תפסיק עם זה?
"למה? אנשים צריכים את זה".
"זה עושה את העבודה, וזה מה שחשוב"
חמושה בידיעה שמהספקים והמחלקים לא תבוא הישועה, יצאתי לחפש את האינסטלטורים שמאחורי המגנטים. מצאתי את אברהם וסרמן. דווקא חשמלאי.
בהתקף של יצירתיות, וסרמן עיצב את מגנטיו בצורה שמתכתבת עם קישוט דלת מסורתי יותר - חמסה.
וסרמן, המגנט שלך מעוצב לעילא בדמות ענוגה של חמסה, וההדפס שעליו כולל גם נורה. מהיכן שאבת את ההשראה?
"ראיתי אחרים שמפרסמים ככה, אז החלטתי שגם אני אעשה את זה. הראו לי כמה גרפיקות, ובחרתי אחת. הזמנתי בסביבות 10,000 מגנטים. 25 אגורות למגנט. מגנטים בצורות עולים יותר".
גם ארונות החשמל לא נותרים מיותמים (צילום: מירב קריסטל)
כמה עולה לך לשלם למחלקים?
"400-350 שקל ל-1,000 מגנטים. חלוקה בבניינים עולה פחות, כי היא קלה יותר. לבתים פרטיים יותר קשה לחדור".
והחמסה העלתה את כמות המתקשרים?
"עדיין לא. אולי בעתיד".
מתקשרים אלייך להתלונן?
"זה כן. המון אנשים מתקשרים להתלונן. שואלים בעיקר איך נכנסתי לבניין. אני לא יודע איך המחלק נכנס, אני מאמין שצילצל. אומרים לי אוקיי, בפעם הבאה אל תשים לי פרסומים על הדלת".
מגנט יצירתי קצת פחות - כולל הבס"ד ההכרחי - יצא מבית מדרשו של דורון דוידיאן מגבעתיים.
"יש לי שתי גרסאות: מעוצבים ולא מעוצבים", טען דוידיאן להגנתו. "ב-4,500 שקל הזמנתי קרוב ל-50 אלף מגנטים. זה עושה את העבודה, וזה מה שחשוב. מודעה בעיתון עולה הרבה יותר, וזורקים את העיתון אחרי שקוראים אותו. המגנט תמיד נשאר על המקרר. אם יש לך משהו דחוף, את לא הולכת לעיתון".
די, תפסיק עם זה.
"למה? כבר כמה שנים שזה ככה. שמים לאנשים לפחות 10 מגנטים ביום. אז יתקשרו לכל אחד לצעוק? כולם כבר התרגלו".
אם יהיה חוק נגד מגנטים, מה תעשה?
"בינתיים, עד שיצא החוק, זו הדרך להשיג קליינטים".
"עסק שמתבסס על קניית דחף"
אם אינך יכול להילחם בהם - הצטרף אליהם. אודה וגם אבוש: את המגנט היפה מכולם שהוצמד לדלתנו, ועליו חתלתול מתפנק, תליתי על המקרר.
"זה הסוד של העניין", נזף בי פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג וכלכלן מהמסלול האקדמי - המכללה למינהל. "אם מישהו משקיע במגנט יפה - הוא יוצר מצב שבו הוא לא יכול להפסיד".
בניגוד לפלאיירים, המגנט עובד על הדחף לקשט את המקרר ויהי מה. לפי פרופ' קפלן, גם מגנטים כעורים מסתובבים בלי בושה בשטח, מפני שהתועלת של העומדים מאחוריהם רבה מהצעקות שהם עשויים לחטוף בחדר המדרגות.
"מי שמתעצבן על בעלי המקצוע האלה לא יזמין אותם, אבל מי שלא הכיר אותם גם ככה לא היה מזמין אותם", הוא גורס. "כשנסתם הכיור או גרוע מזה, כשנתקעים מחוץ לדירה - מגנט של פורץ מקצועי מחוץ לדלת יכול לעזור. על זה הם בונים. זה עסק שמתבסס על קניית דחף - פתאום רואים את זה ומשתמשים בזה.
"אם חברה גדולה היתה נוקטת בשיטה הזאת - הצרכן עשוי היה להתעצבן ולנקום בה. לכן זו בעיקר מלחמתם של העניים, שלא יכולים לפרסם בטלוויזיה. הם עוקפים כך מגבלות חוקיות וכלכליות. המגנט גם פחות מטריד, ואפשר לתלות אותו על המקרר. לכן זה מצליח ויש לזה הד לא רע".
אז איך להיאבק? פסיבית או אקטיבית?
עסקים קטנים? רגע, "גרייט שייפ" ו"טיב טעם" אינן רשתות קטנטנות במיוחד, ושתיהן מיגנטו את דרכן לדלתנו. יצאתי לתקוף את הגדולים.
"אנשים קוראים חומר פרסומי וזורקים אותו", הצטדקה טל לוי, אשת השיווק של גרייט שייפ. "מגנט משאירים, במיוחד אם כיף להסתכל עליו והוא מעוצב מדליק".
ואכן, המגנט של רשת מכוני הכושר מעוצב מדליק. יש עליו כלבלב.
"זאת שאיפה של כל מנהל שיווק", הותירה אותי לוי נטולת מלים. "שהמותג שלו יהיה על המקרר של הלקוח".
מטיב טעם מסרו שכל לקוחות הסניף החדש בתל-אביב התמגנטו לשיטת השיווק שלהם. כולם למעט אחת - אני.
הוראה, בקשה, תחינה; העיקר - יעזור במשהו? (צילום: מירב קריסטל)
אז מה ניתן לעשות במקום שבו קצרה ידו של החוק מלהושיע, והחוליות בשרשרת ייצור ושיווק המגנטים מסרבות לחדול ממלאכתם הטורדנית? אפשר כמובן להימנע מלצרוך את השירותים של אלה שבחרו לפרסם עצמם על הדלת הפרטית שלכם מבלי לקבל את הסכמתכם. התנגדות פאסיבית התבררה כלא רעה. תשאלו את גנדי.
אבל מה קורה אם בא לכם, כמוני, על מחאה אקטיבית, שאינה כוללת הסרה סיזיפית של מגנטים מדי יום? אפשר שתצפו את דלת הכניסה שלכם במגנט דוחה מגנטים, אבל אז המפתחות שלכם ייצמדו אליה, כמו גם מטבעות. ישנו פתרון פשוט ולא פחות מקורי: לתלות שלט ענק על הדלת: כאן לא ממגנטים.
מנכ"ל ארגון "אמון הציבור", גלית אבישי, ניסתה בעבר ליזום פעולה דומה, כשהיתה מנכ"ל המועצה לצרכנות.
"רצינו לתת לציבור מדבקות עם הכיתוב 'לא לשים אצלנו דואר פרסומי'", שיחזרה אבישי השבוע. "היוזמה הזו שאבה השראה מפרויקט 'אל תתקשרו אלי' האמריקני.
"אולי לא יהיה לזה כוח אכיפתי, אבל זו הצהרה דרמטית מאוד של הציבור, ואני בטוחה שזה יצור הרתעה ומוּדעות. אפשר לשים מדבקה שאומרת לא להדביק מדבקות, ומגנט שמבקש שלא לשים מגנטים. ברגע שזה יבוא במסה - זה יצור שינוי תרבותי".
אשרי המאמין, ועד להודעה חדשה - גם המפרסם עצמו באמצעות מגנטים על דלתותינו...
