מעשה ידי אדם

"אדם וסופי" של יניב איצקוביץ' מספר את סיפורו של אדם שלוסר, צלם עיתונות מצליח, ששוכב בתרדמת לאחר שנמצא ירוי במחסן ירקות זנוח ביפו. לצדו, באותו מחסן, נמצא הרוג הרב זוהר מלאכי, חברו מימי המצור על בֵּירות, עבריין לשעבר שחזר בתשובה. המשטרה ממנה חוקר לא שגרתי. כך מתחיל הרומן "אדם וסופי", שהוא הרומאן השני של איצקוביץ', קדם לו הספר "דופק".

הטיולית שירדה מקריית שמונה היתה גדושה במילואימניקים שזה עתה סיימו את השירות שלהם בלבנון. ראשים רדומים נחבטו בשמשות של החלונות הממוגנים. שבילי ריר זלגו מזוויות השפתיים עד לכותפות המדים. שמש חורפית חדרה מתחת למדים ולשכבות והציקה בכתמי זיעה שפָּשו בבתי-השחי. פסי מלח חתכו את החולצות כצלקות לבנות.

הטיולית שירדה מקריית שמונה היתה גדושה במילואימניקים (צילום: דובר צה"ל)

כשהטיולית היתה עוצרת בְּתחנה, בחריקה מתכתית כמובן, היו הדלתות נפתחות בְּרעש שהעיר את כולם, כאילו פתחו להם ליד האוזן בקבוק של משקה מוגז. ולקינוח נשמע צפצוף הרֶבֶרס הצורמני, שקדח עמוק בראש. היה נדמה שהגברים יורדים בלי חשק, כאילו הם מעדיפים להמשיך ולהיטלטל בשנתם. כל מי שירד זכה לגידופים של חיבה: "תראו תַּ'מניאק הזה", או, "כבר מתפוצצות לו הביצים". ואחרי שנפרד מכולם היה אפשר לשמוע יותר מפעם אחת שבחיים אי-אפשר למצוא חברים כמו שיש כאן.

זוהר מלאכי ירד עם אדם, ועם הכלב הלְבָנוֹני החום-אפור, בתחנה התל-אביבית האחרונה. שניהם נשארו בלבנון חודש אחרי שהפלוגה השתחררה. אדם נשאר לסקר את המלחמה מטעם העיתון שלו – לסופי הסביר שרצה לחזור, אבל העורך הראשי הכריח אותו להישאר – וזוהר מלאכי התנדב להישאר מטעם עצמו, הוא לא היה צריך להסביר שום דבר לאף-אחד. רצו לעשות עליו כתבה קטנה בחדשות – בכל-זאת, לא כל יום מוצאים מישהו עם רוח פטריוטית כזאת – אבל הוא סירב להתראיין.

הם נפרדו בלחיצת יד חמה והבטיחו לשמור על קשר, אף שידעו שזה בלתי-אפשרי. אדם שאל אותו אם הוא הולך לדירה שלו בפלורנטין, וזוהר שתק וירד ללטף את "חומוס-טחינה", זה השם שהחֶברֶה בפלוגה המציאו לכלב. חומוס-טחינה התהפך על הגב וחיכה שזוהר מלאכי יגרד לו בבטן, כמו שנהג לעשות מדי יום בלבנון. אלא שהפעם מלאכי רק ליטף את הכלב בעדינות ופלה קורי-שינה מעיניו. אחרי רגעים אחדים התרומם ואמר שקודם יקפוץ קצת להורים שלו בשכונת התקווה. אבל אחרי שאדם התחיל ללכת לעֵבר מרכז העיר, הוא הציץ לאחור וראה שמלאכי פנה צפונה ברחוב שד"ל, ומשם, כך נודע לו בעתיד, המשיך דווקא עד שדרות רוטשילד.

היה קריר. מלאכי עצר ליד טלפון ציבורי, השחיל אסימון שקשר בחוט דַיִג לאצבעו, וחייג לאמו. הוא אמר לה שלא תדאג, האוטובוס קצת מתעכב, ובכל מקרה, שלא תחכה ולא תטרח, הוא כבר יגיע היום, אבל יותר מאוחר.

הוא שאל אם אביו בבית, ואמו אמרה שכן, ושגם הוא מחכה לבואו. הוא שתק, ואמו אמרה: "לא נכון, תדע לך שמתי אתה לא פה, הוא התגעגע הרבה מאוד".

זוהר מלאכי אמר: "בסדר, לא אמרתי כלום", והרגיש ששוב אמו מגוננת על אביו השתיין שכל המלחמה אפילו לא ניגש לטלפון כשידע שהוא על הקו.

למרות המועקה היה שבע-רצון כששלף חזרה את האסימון. היה נדמה לו שהצליח להרוויח זמן, אבל לא היה ברור לו בשביל מה. הוא שוטט עוד קצת בשדרה, עד שראה מולו בית-קפה קטן, יושב על פינת הרחוב. לפתע נזכר שזה הדבר שבשבילו היה מוכרח להתעכב. בכמה וכמה הזדמנויות שמע בפלוגה את הדיבורים של המילואימניקים על בתי-הקפה של תל-אביב, בעיקר היו מזכירים אותם כשהיו פותחים את מנות-הקרב ומריחים את הלוף. הוא, לעומת זאת, חי שנים כה רבות בדרום העיר, ואת כל פגישות העבודה שלו קיים במסעדות המזרחיות עם האוכל הביתי.

שמע בפלוגה את הדיבורים על בתי-הקפה של תל-אביב (צילום: מירי חסון)

הוא ניגש אל אחד השולחנות בחוץ, הניח את הצִ'ימִידָן והתיישב. השעה היתה אחת-עשרה-וחצי, בבוקר יום שישי, ובית-הקפה היה מלא למדי. מיד הרגיש שאנשים סוקרים אותו וטמן את ראשו בתפריט הארוך והצר. ריח של סולר וזיעה נדף ממדיו. הוא הסיר את רצועת ה"גליל" והשכיב את הנשק מתחתיו. ביום ראשון על-הבוקר הוא עוד צריך להגיע לבסיס ולהזדכות עליו.

מלצרית נמוכה ניגשה לשולחן שלו ושאלה באדיבות אם הוא רוצה להזמין. הוא ביקש מיד וללא היסוס – חָרֵד מן הריח שוודאי כבר נפוץ לעֶברהּ – קפה שחור ואיזה משהו קל לאכול ליד. המלצרית, שבמבט שני נראתה מושכת למדי, בייחוד בגלל צלקת קטנה בסנטרה, שאלה בחיוך מה בדיוק הוא רוצה לאכול. הוא אמר שלא אכפת לו, העיקר שיהיה משהו קל, והרחיק ממנו את התפריט לקצה האחר של השולחן.

המלצרית אספה את התפריט לחיקה והתכופפה לעברו בחיוך מנומס. היא ביקשה שלפחות יגיד אם הוא רוצה כריך או טוסט או אומלט, ואולי משהו מתוק. הוא אמר שיהיה כריך, כריך עם גבינה, לְבָנָה אם אפשר, והסתכל במבוכה לצד האחר של הרחוב.

המלצרית אמרה שאין להם גבינה לְבָנָה, ואחרי רגע, כשהבחינה בזעפו הזועק-לעזרה, הודיעה שתביא לו תפוח-אדמה מוקרם עם גזר מוחמץ בלימון כבוש, ושאלה אם הוא מכיר את המנה הזאת שלהם. הוא אמר שלא, והיא אמרה שאם ככה אז הוא ייהנה מאוד, כי זאת המנה הכי טובה והכי מיוחדת שלהם, והוא השתדל לחייך, אבל בתוך-תוכו הצטער שנתקע בבית-קפה, ולא הבין מדוע החליט להתעכב בדרך לבית הוריו.

בשולחן הסמוך ישבו גבר ואשה שכמעט לא דיברו ביניהם, ועכשיו הסיטו את מבטם לעֶברוֹ בבת-אחת. הגבר, שלבש חולצת גולף צמודה למדי, לחש משהו לאשה, ומיד שלף סיגריה והצית אותה בראש מוטה ובחיוך מוסתר.

האשה, ששערה היה צבוע לבלונד לַבְקָני, ולבשה מעיל עור שחור, חייכה בפה סגור והטביעה את מבטה בספל גדול שהרימה אל שפתיה. לאחר רגע קל נאנחה בסיפוק ופלטה: "אה, איזה אוויר. אני כל-כך אוהבת את הריח של הסתיו", וחיוכה התפשט כאילו היא עומדת להתפקע מצחוק. הגבר הינהן ואמר: "כן, יש בזה משהו", ונשף את העשן מנחיריו בהנאה ממושכת.

זוהר מלאכי היה משוכנע שאיכשהו הם מתכוונים אליו. הוא חיפש את המלצרית שלו בין השולחנות בחוץ, אולי עוד יספיק לבטל את ההזמנה, והנה היא הפתיעה אותו מאחור ושאלה אם תוכל לעזור. הגבר והאשה השתתקו ורכנו בכיוונו.

"לא", הוא חייך בהתנצלות, "הכל מצוין".

המלצרית היתה שבעת-רצון והבטיחה לו שהקפה השני שיזמין יהיה על חשבון הבית.

"מה לא עושים בשביל צה"ל", אמרה בחיוך ושאלה אם הוא חוזר עכשיו מלבנון. הוא ענה לה בארשת של חוסר-ברירה שכן, אין מה לעשות, לא נעים.

"אבל גם לא נורא", השיבה בעודה מסדרת מפית וסכו"ם על שולחנו, "העיקר שעכשיו אתה כאן, בבית".

"גם זה נכון", אמר, "ביום ראשון חוזרים למשרד וממשיכים את החיים האמיתיים".

היא הביטה בו בהבנה ונאנחה: "כן, כמו כולנו, כמו כולנו. עכשיו מלצרית, אחרי המשמרת סטודנטית. המעברים האלה שצריך לעשות, אתה בטח יודע".

הוא המשיך לחייך גם כשהלכה, אך בתוך-תוכו ניסה להבין מדוע שיקר. איזה משרד ואיזה בָּטִיח, חשב לעצמו, ונזכר שכל החֶברֶה בפלוגה דיברו על חזרה למשרד, עד שגם הוא חש דחף עז להגיד את זה.

"ביום ראשון חוזרים למשרד". הוא בהחלט אהב לשמוע את עצמו אומר את זה.

הגבר מהשולחן הסמוך הרים את העיתון של יום שישי. הנייר התקמט לאוזן גדולה, והוא ניער את העמוד הראשון פעמיים. כותרות ענק צעקו שהמלחמה עלולה למוטט את הכלכלה הישראלית, והגבר ציקצק בלשונו ואמר: "הבורסה תיפול".

"כן", ענתה האשה מבעד למוסף השבת, "אנשים עוד יפסידו תַּ'תחתונים".

הקפה הגיע והֵקֵל עליו. הוא חש שהמתיחות שהוא שרוי בה מתפוגגת. הוא לגם בהנאה והתמתח לאחור. עננים נפרדו מן השמש שהתחזקה מאוד, וזוהר מלאכי החל להזיע מעט בגבו. הוא הסיר את החולצה הצבאית, בדק שוב שהנשק מונח מתחת לכיסאו, והתרווח על הכיסא ופניו אל השדרה.

שורת הפיקוסים הלכה ונמשכה כמעט עד אינסוף, כך שהיה נדמה שדרכו חזרה תהיה ארוכה בהרבה מן הדרך לכאן. הוא חשב על מה שאמרה לו המלצרית, "המעברים האלה שצריך לעשות, אתה בטח יודע", ואמר לעצמו שהוא יודע, בטח שיודע, מה, הוא לא מכיר את המעברים האלה שצריך לעשות, הרי רק אתמול עוד היה בלבנון, והנה ביום ראשון כבר חוזרים למשרד. בפלוגה היו אומרים שרגע אחד אתה מחתל את הילדה, ורגע אחר-כך אתה על מדים בבֵּירות, וכולם הסכימו שזה מה שהופך את הארץ הזאת לכל-כך מיוחדת. וגם בטיולית שירדה מקריית שמונה אמרו שוב ושוב שמעכשיו והלאה, למרות המעבר החד, צריך להמשיך בחיים הרגילים גם בשביל אלה שלא חזרו משם.

אלא שעכשיו, כשהשמש דגרה על ביצת ראשו, בקעו ממוחו מחשבות חסרות-חיים, והוא חש עייף ותשוש. לא היה לו שום רצון או שאיפה בעולם מלבד הנייחות וחוסר-התנועה. וככל שניסה להפוך בכך, הוא לא הצליח להבין למה הוא לא ממשיך במסלול הרצוי אל בית אמו, למה הוא מתעקש להיתקע דווקא באמצע, לא כאן ולא שם, לא איפה שהיה ולא במקום שהוא אמור להיות.

דווקא פה הוא יושב, מחכה לתפוח-אדמה מוקרם, בעוד שאצל אמא שלו בטח מתחממים סירים עם עופות וכבדים ובצל מטוגן, והיא מכינה תפוחי-אדמה בגריל. ואף-על-פי שהוא באותה עיר, הוא מרגיש כאילו הוא יושב בעיר אחרת, במין עיר שאין לה מדינה, ואפילו השפה נשמעת לו זרה – הזוג שלידו מתלבט עכשיו אם להוסיף צנוברים לחציל הקלוי שהזמינו, או גרעיני רימון. והנה מתפשטים באיבריו החום והעייפות כמחלה, ממיסים את עיניו ומתיכים אותן עם העולם החיצוני, שנהיה נוזל צמיגי וחם, והוא ניסה להחזיק את עצמו ער עד שנשמט.

אחרי רגע קל הקיץ בבהלה ומיד התיישר על הכיסא. שלח מבטים מבוישים לכל עֵבר, לבדוק אם שמו לב שנרדם. הוא ראה שילד קטן משולחן אחר מתבונן בו. הילד ריכז לעֶברו את תשומת-הלב שלו, ומלאכי ניסה לחמוק ממנה כמו מאגרופים. לבסוף חייך אל הילד, שמיד נמרח על אמו במבוכה, וזו הסתובבה אל זוהר מלאכי ושלחה בו מבט חשדן, שעד מהרה נמס למראה המדים שהוא לובש.

"תראה", אמרה לילד, "הנה חייל נחמד, לך אליו ותן לו את הציור שלך במתנה".

הילד תלש את אחד העמודים מחוברת הצביעה וניגש אל שולחנו. הוא נתן לזוהר מלאכי ציור של ליצן מחזיק בלון. ליתר דיוק, הליצן עצמו, וגם הבלון שהחזיק, היו עשויים נקודות-נקודות שחוברו יחדיו על-פי מספרים עוקבים. זוהר מלאכי חייך ואמר: "תודה רבה", וכשהרים את מבטו ראה שחצי בית-קפה עוקב אחרי כל צעד שלו.

הילד הצביע על הנשק.

"אתה חייל?" שאל.

זוהר מלאכי אמר שכן, הוא חייל.

"והרובה שלך?" שאל הילד.

זוהר מלאכי הינהן.

ולפתע עשה הילד תנועה של אקדח באצבעותיו, כיוון לעבר זוהר מלאכי וירה בצעקות: "פִּיוּ...פִּיוּ..." וזוהר מלאכי האדים וחייך במבוכה, עד שהאמא קראה לילד להפסיק להציק לחייל הנחמד. הילד פרץ בצחוק פרוע ורץ להיטמן עמוק בבִטנהּ של אמו.

זוהר מלאכי הסתכל עוד רגע על ציור הליצן עם הבלון. קווי המתאר של הליצן חיברו מספרים מאחת עד שלושים-ואחת, והוא חשב שזה במקרה גם הגיל שלו.

הוא לא ידע מה זה אומר. הוא לא חשב שזה אומר הרבה. לא כל דבר צריך להגיד משהו. אבל הוא רצה שזה יגיד משהו. הוא הרגיש כאילו מישהו מדבר אליו בשפה שהוא לא מבין.

"והדולר", אמר הגבר מן השולחן הסמוך, "המלחמה הזאת תחנוק אותנו".

זוהר מלאכי קיפל את הדף ותחב אותו אל הכיס של חולצת המדים. הוא הצטער שהזמין אוכל ויצטרך עכשיו לחכות למנה שלו. הוא פחד מתשומת-הלב שיעורר אם יבטל את ההזמנה. בינתיים שלף את ה"טַיים" והצית את הסיגריה האחרונה בחפיסה, אבל זו, אחרי שכבר נמעכה בכיס המכנסיים, נשברה באמצע. הוא חיפש על גופו חפיסה נוספת, אף-על-פי שידע שלא ימצא, וכשמישש את מדיו הרגיש כאילו הוא מבצע חיפוש על אדם זר. מבטו נדד הלאה, והוא פתח ללא תכלית את הריצ'רץ' של הצ'ימידן, העביר את כלי הרחצה מתא לתא, וגם כמה תחתונים מלוכלכים. הוא לא הצליח להירגע. חש מבטים ננעצים בגבו. הוא רצה לרצוח את הזמן.

הסיגריה האחרונה בחפיסה נשברה באמצע (צילום: רויטרס)

את תפוח-האדמה המוקרם, שהגיע אחרי שעה ארוכה, אכל בחוסר-חשק ניכר. הוא בכלל לא הבין מה שמו לו בצלחת. יציקה צהובה, מושחמת, שמנונית ודביקה, כמו משהו שכבר היה בפה, שלא לומר בקיבה של מישהו. הוא חיפש את המלצרית לבקש חשבון, אבל היא לא ראתה אותו כשאותת לה בידו. הוא ידע שכל האנשים שסביבו, ובייחוד הגבר והאשה, רואים כיצד היא מתעלמת מהסימנים שלו. בפעם השנייה שזה קרה התחיל לחשוד שהיא עושה את זה בכוונה. המבט שלו תופס אוויר כמו כדורגלן עלוב שמפספס את הכדור לקול שריקות הבוז מן הקהל.

הוא הצטמק בכיסא וחיכה שהמלצרית תיגש אל שולחנו. הוא לא יאותת לה שוב, יש גבול לכל דבר. וככה עבר עוד זמן ממושך עד שהיא התקרבה אליו ושאלה אם הכל בסדר.

"הכל מצוין", השיב בחיוך מאולץ וביקש את החשבון. "אני רואה שהיה לך טעים", אמרה כשפינתה את הצלחת שלו, והוסיפה שהתפוח-אדמה שלהם הוא שם-דבר.

"כן", אמר, "היה באמת טעים".

"אתה בטוח שהכל בסדר?" שאלה, והצלקת בסנטרה התקמטה בדאגה, והוא אמר שהכל מצוין, הוא פשוט קצת עייף, ושאולי בינתיים, עד שיגיע החשבון, הוא ילך לשטוף פנים.

בִּפנים היה בית-הקפה ריק למדי. הוא מצא את השירותים בסוף מסדרון ארוך, מאחורי דלת צדדית. הוא נכנס וניסה לנעול את הדלת, אך גילה שהמנעול שבור. הוא חסם את הדלת ברגלו והתנשף כמו מי שעצר את נשימתו לזמן ארוך.

החדר היה קטן. מצד אחד אסלה, מצד אחר כיור, וביניהם מִרווח מצומצם לתנועת הדלת. הקירות היו צהובים ומקולפים, סדוקים בפינות ומעל לכיור. ריחות של שתן וחומרי ניקוי התערבבו והתפרקו באפו.

הוא הקיא מעל לאסלה את כל מה שאכל. אחר-כך שטף את הפנים ואת הראש מתחת לברז. המים הקרים הסתננו תחת המדים עד לחזהו. הוא הרים את הראש והתבונן בראי שמעל לכיור, שרק משולש זכוכית קטן נותר ממנו, תפוס בבורג. מן המשולש ניבטו חלקים-חלקים של הפנים שלו, תחילה הסנטר המכוסה זיפים, אחר-כך השפתיים הסדוקות מיובש, אחריהן האף המתנקז אל הקמט שבין העיניים, ולבסוף עצר בכתם השחור מתחת לעין השמאלית.

הוא תפס את הראש בשתי ידיים, כי היה נדמה לו שאם יעזוב אותו יישמט ככדור ברזל על הרצפה. נהיה לו פתאום רעש באוזניים, כאילו הוא עומד ליד רמקול ענק, ותוך רגע הוכרע גופו אל הרצפה המטונפת, שכתמי שתן ובוץ התערבבו בה כבמריחות מכחול. הוא ניסה להישען אל הדלת.

מה אתה עושה, חשב לעצמו, מה אתה עושה, וניסה לקום. אבל הוא נשם בקושי רב, השתנק כאגזוז של מנוע ישן, ורגליו רעדו מקור ומחולשה. משהו ציווה עליו בניגוד לרצונו: תישאר כאן, יא אפס, אל תזוז מכאן, עד שלפתע החלו דפיקות בהולות בדלת וקולה של המלצרית נשמע לחוץ ונרגש: "אדוני? חייל? שכחת את הנשק, אתה מוכרח לחזור. אדוני? חייל? אתה שומע אותי?"

הוא יצא מן השירותים לאט. המלצרית שאלה מיד אם הכל בסדר. הוא התבונן בה באדישות, כמי שמעכב תור שלם אך מתעלם במפגין מן העומדים אחריו.

"אדוני", היא הפצירה, "הנשק שלך", והוא נגע בסנטר שלו כי חש כאב שוודאי הרגישה גם היא כשקיבלה את הצלקת בסנטר שלה.

"אולי נזמין לך מונית הביתה", אמרה המלצרית, וזוהר מלאכי חלף על-פניה ויצא החוצה כדי לקחת את הנשק שעוד היה מונח מתחת לשולחן. הוא שמע את הגבר והאשה שולחים לחישות שכוּונו לאוזניו.

"כל-כך לא אחראי", אמר הגבר.

"ממש מסוכן", אמרה האשה.

וכשראו שהוא אפילו לא מסתכל לעֶברם, פנה אליו הגבר: "הלו, הלו, מדברים אליך, חייל".

תוך שנייה הפך להם זוהר מלאכי את השולחן. הכוסות והצלחות התנפצו על הרצפה, העיתונים התפזרו. האנשים סביבם קפצו בבהלה, אבל לא העזו להתערב או אפילו להתקרב. הילד, שקודם נתן לו את הציור של הליצן עם הבלון, הסתתר מאחורי אמו החרדה והציץ.

רק הגבר והאשה נשארו לשבת משותקים ורועדים בלי השולחן שלהם. זוהר מלאכי עמד

מולם ולא אמר דבר, הם היו מבועתים בדיוק כמו שהוא אוהב. הוא הכיר את המצבים האלה טוב-טוב, הניצוד איבד שיווי-משקל והוכרע אל האדמה. עכשיו, כך ידע, צריך לבוא הרגע המדויק שבו הוא ירים את הנשק שלו מן הרצפה.

"משטרה!" צעקו האנשים, "משטרה! הוא עומד לירות!" ונפוצו לכל עֵבֶר בצרחות אימה. והגבר והאשה עוד קפאו על מקומם. הוא יקד עליהם את המבט שלא ישכחו כל החיים שלהם, אותו מבט שגורם לאנשים לפרוע את הצ'קים שלהם שתי דקות אחרי שזוהר מלאכי דופק להם על הדלת. הוא נהג להשתמש במבט הזה כדי להימנע מאלימות של ממש, כך לפחות הסביר לשותפיו. וגם עכשיו, אחרי כמה רגעים שעמד מול הזוג הנדהם, הוא הסתובב, חצה את השדרה, ונעלם.