הישראלית מזמן כבר פה

גלעד צוקרמן כתב ספר שנון, מרתק ומשעשע על העברית המודרנית, שהשם המתאים לה לדעתו אינו "עברית" אלא "ישראלית". הישראלית היא תוצאה של הצטלבות בין העברית השֵׁמית ליידיש האירופית. תרמו לה גם שפות אחרות, אבל הן העברית והן היידיש משמשות תורמות עיקריות לישראלית ההיברידית.

המונח "ישראלית", שלדעת צוקרמן הוא חידוש שלו, בא להבליט את ההבדלים בין הישראלית לעברית, ומאפשר לו להסביר מדוע היחס בין השתיים שונה בתכלית למשל מן היחס בין יוונית עתיקה ליוונית מודרנית. על כן אין כאן רק בחירה במונח, אלא הכרזה עקרונית על שפה היברידית שמית-אירופית.

"הישראלית היא הצטלבות של העברית והיידיש"

נקמה מתוקה מאפשר גלעד צוקרמן ליידיש המוקצה והדחויה, החוזרת כשובו של המודחק, כמרכיב מרכזי בישראלית. ההדגמה בספר החדשני הזה היא באמצעות הדקדוק - ההגייה, המורפולוגיה, התחביר, אוצר המלים, הפונולוגיה, האינטונציה - כלומר, השדה של הבלשנות המסורתית.

צוקרמן אינו עוסק בתופעות שמעבר לגבולות המשפט, בטקסטים, במבעים, בשיח, במבנה המציאות העולה מגופי לשון ממשיים, או במנטליות של הדוברים. לכן גם לא מעניין אותו מחקר הספרות. אך אילו היה מתעניין בו היה מגלה שההבחנות העיקריות שלו, כולל המונח החדש "ישראלית", כבר הושמעו לפני יותר ממאה שנה, ממש על סיפה של "הישראלית" שלו.

בנוסף,  גוש מחקרים משנות השישים של המאה הקודמת, שעסק בעיקר ביחסים שבין יידיש לעברית בכתיבתם של סופרינו הדו-לשוניים (עבודות של בנימין הרושובסקי, של איתמר אבן-זוהר ושל כותב שורות אלה) אף הרחיק לכת ממנו. התופעות שבהן הוא דן הן חלק ממכלול מורכב יותר בסמיוטיקה של התרבות.

הכל התחיל במנדלי

אבי הישראלית - השפה והמונח - הוא כנראה אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים), והתיאורטיקן הראשון שלה הוא אלתר דרויאנוב (זה מ"ספר הבדיחה והחידוד"), אשר עוד לפני שהישראלית הפכה לשפה שמדוברת בגדול, מנה והדגים את רוב התופעות שצוקרמן מדבר עליהן.

מנדלי כתב לרבניצקי במאה ה-19: "בריאה חדשה היא, שנמלכתי עליה מִתחילה בפמליה של מחשבות לבי ואמרתי: נעשה סגנון עברי, שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו, ונשמתו תהא ישראלית". דרויאנוב, במאמר מ-1919, כותב על העברית של מנדלי ש"נשמתו של הסגנון הזה אינה עברית אלא "ישראלית", כלומר סוג זה עומד תמיד על הגבול שבין העברית ליוּדית (יידיש) וגופו נוטה לזו האחרונה... כשתסתכלו כראוי בלשונו של אברמוביץ וראיתם שזו אינה לשון ממש, אלא רק 'מעין לשון'... כאילו היא נתונה כולה בתוך מרכאות"...

אילו הכיר צוקרמן את העבודות של החבורה התל-אביבית, היה נתקל גם במאמרו של דרויאנוב, שמצוטט בהרחבה ביותר ממאמר אחד. יתר על כן, המנגנון התרבותי שחשפו עבודות אלה מצביע על כך שיידיש עומדת בתשתית הישראלית באופן מתוח וכפול, שכן הישראלית נשענת על יידיש ובו-בזמן גם טורחת להרחיק אותה באמצעות העמדה מתמדת של ניגודיה. היא קשורה איפוא בטבורה ליידיש פעמיים - הן באמצעות ההטמעה והן באמצעות ההקפדה על הניגוד הקוטבי. היידיש מסולקת ממנה, ושבה ומוכנסת בחשאי.

תחשבו על מנדלי, שלכאורה כתב משפט בעברית, "כּוֹי פרח באוויר והטיל ביצה", במשמעות של עורבא-פרח. הכּוֹי מגיע מן העברית המשנאית, זהו יצור נדיר שחכמי התלמוד לא הכריעו אם הוא חיה או בהמה. אבל מעל לעברית המשנאית מרחף הפתגם היידי: "אַ קוּ איז געפלויגן איבערן דאַך" (פרה עפה מעל לגג). והנה מנדלי לא כתב פרה - בהמה שכיחה, יומיומית - אלא הרחיק ממנה למשהו נדיר, הפוך: כּוֹי; אלא שהכּוֹי דומה דמיון צלילי לקוּ, לפרה.

מתרחקת ומחזירה

מצד אחד נבחר ביטוי גבוה, בניגוד לביטוי היידי הנמוך, ומצד אחר שבה היידיש וצצה. הבחירה בכּוֹי היא איפוא צומת של שתי מגמות מנוגדות, שבשתיהן מככבת היידיש. כזו היא הישראלית: מתרחקת ומחזירה.

תחשבו על הסמיוטיקה של שמות המשפחה והשמות הפרטיים בישראלית. שמות המשפחה לא רק הועברו למלים עבריות. כדי להסיט הצידה את הגולה הם זזו לקוטב הנגדי, הוגבהו, וכללו אובייקטים יקרים יותר ונדירים יותר וגדולים יותר וטהורים יותר.

פינקלשטיין (אבן של ניצוץ קטן) הפך לאבן-זוהר, שטרן (כוכב) הפך לשביט, בריל (משקפיים) הפך לבראל, שטיינר (אבנים) הפך לצור, חלמר (חלמאי) הפך לחלמיש, גולד (זהב) הפך לפז, ברג (הר) הפך להראל, ואפילו מזרחי הפך לבר-קדמא. אבל היידיש חזרה דרך המגמה להגות את השמות הפרטיים במלעיל, ורק בשלב הבא הלכו ונזנחו גם השמות הפרטיים הישנים, לטובת שמות מלאים אור וגובה וכוח ומים ושמחה: מעיין, טל, אלון, שגב, שחר, אמיר, גיל, אייל... שום עם לא ניקה כך את רפרטואר השמות הפרטיים. אבל גם כאן קיימת יידיש, באמצעות ההקפדה על החידוש והניגוד.

זאת הישראלית. היחסים שלה עם יידיש דינאמיים. מה שמסולק דרך הדלת חוזר בה דרך החלון. הנה כותב ביאליק שורות עבריות למהדרין: "לא זכיתי באור מן ההפקר, אף לא בא לי בירושה מאבי". אבל השורות הללו, המסבירות שהאור אינו הפקר ואינו ירושה מאב, כתובות בישראלית ההיברידית, כי אי-האפשרות המוחלטת שהאור יהיה הפקר או ירושה מאב, הזרות שלו להם, מוטעמת באמצעות הניגוד בין יידיש לעברית: "אור" היא מלה עברית גמורה, שלא נמצא במילון היידי, ואילו הפקר, ירושה ואב יופיעו גם בלקסיקון היידי, בכתיב העברי שלהן אך בהגייה האשכנזית. השורות פועלות איפוא גם באמצעות היידיש, בהיברידיות, שלא לדבר על המשקל המכוון לקרוא אותן באשכנזית.

ביאליק, שורות בישראלית ההיברידית (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ) 

"ההברה הלא נכונה"

במשך עשרות שנים התעקשו גדולי השירה העברית, מביאליק וטשרניחובסקי ועד א.צ.ג. ושלונסקי הצעיר, לשמר בשירה העברית שלהם את ההברה האשכנזית, כלומר היידית. הם עצמם כינו אותה "ההברה הלא-נכונה", כלומר החליטו שאינה נכונה לעברית, אבל בכל זאת התעקשו עליה, כדי שהעברית תישמע יידיש. האם אין כאן הַחְזרה של היידיש אל לב-לבה של העברית?

"הישראלית" היא המתח הזה, היא ביאליק שכתב בטרוכֵי אשכנזי: "וכמאז באופל מתוחים / קורי ארג העכביש / מלאי פגרי זבובים נפוחים / שם בזווית המערבית"... לא רק שצריך לקרוא את השורות הללו בהברה האשכנזית, אלא שביאליק גם חרז בהן כמו ביידיש ליטאית את המלים "העכוֹביס" ו"המַרוֹביס". לכן השורות הללו הן בישראלית.

צוקרמן בקושי גירד את קצה הנושא. הישראלית ויחסיה הדיאלקטיים עם יידיש קשורים אפילו

בשאלה מדוע גוש אמונים ונוער הגבעות קמו ונהיו על ההרים. התופעה הזאת היא רק המשך של התפיסה שמן הגולה היידית לארץ-ישראל "עולים", ובכיוון ההפוך "יורדים".

הישראלית מגביהה, אך גם מחזירה את היידיש המרחפת והמנותקת לאדמה. לכן יש צורך באדמה גבוהה, בהר. גם זאת איפוא ישראלית עם תשתית של יידיש. ועד שלא נפסיק לשלול את יידיש, תקשור אותנו אליה בעבותות ברזל עצם השלילה.

• "ישראלית שפה יפה" / גלעד צוקרמן, הוצאת עם עובד, תרגמה: מאיה פלדמן, 256 עמ'
  

• הרשימה התפרסמה במדור "טור אישי" באתר הספרייה החדשה