המוזיקה הכי דומה ברדיו

לאחר יומיים של שידורים במתכונת חדשה, ניתן לומר שהמגמה המוזיקלית העיקרית ב-88FM היא שאין מגמה. לפני פחות משבועיים התבשרנו על השינויים בשידורים, וכבר, חיש קל, היא שינתה פניה - עוד לפני שהמכורים לתחנה הספיקו לומר סמוקי רובינסון - למשהו הרבה פחות מובחן, ממש ישות אמורפית בקצה הסקאלה שלכם. היטיב להגדיר את זה שדרן התחנה בן רד, שהחל לשדר השבוע תוכנית חדשה בשם "נותן ברוק" והצהיר בפתח התוכנית שינגן "רוק עכשווי. גם 90, גם 80 וניגע אפילו ב-70". כלומר, הכל הולך.

מהאזנה מדגמית לתוכניות היומיים האחרונים, התגלתה נטייה ללהיטי פיזום (שיגרמו לכם לתופף על ההגה אבל לא יותירו חותם), כמו גם חיבה עמוקה לניינטיז. עופר נחשון, למשל, שזכה להזדמנות להחיות מדי צהריים את תוכניתו הניינטיזית "קופסת הלהיטים", מרבה לדגום מן העשור ההוא. מדי פעם הוא שובר את הרצף בשיבוץ יציאות עדכניות יותר, כמו "Paper Planes" של MIA או "Piece Of Me" של בריטני ספירס.

מעניין לגלות כי בראיון לפני שבועיים הצהיר נחשון כי אין לו כל כוונה לשדר את ספירס. נראה שיד נעלמה כלשהי גרמה לו לעדכן את טעמו. גם רד המוזכר לעיל מסתמן כעורך שמתגעגע לחולצות הפלנל ולתוצרי הלוואי הפופיים של תקופת הגראנג' (אופספרינג, וויזר).

להקות שהספיקו כבר לחזור להשמעה שלישית ומעלה בתוכניות החדשות הן הסמית'ס, הקלאש ואקו והבנימן. אלה להקות מצוינות, ועדיין, חבל שבחרו בלהיטיהן השחוקים במקום לחקור משהו ידוע פחות ומתבקש פחות. בנוסף להעדר עוגן מובחן, שיהווה את מרכז הכובד של המשדרים, ישנה ירידה מדאיגה בכמות המוזיקה החדשה, ישראלית ובינלאומית כאחד, המקבלת בהם ייצוג. את רצף הבנאליה של היום הראשון שבר דווקא שלמה גרוניך שהתארח ב"נעים בכביש" והביא איתו, כמשב רוח רענן ומזוקן, את פרנק זאפה ואפילו את לוצ'אנו פבארוטי.

עם זאת, משמח לגלות כי לקראת הערב ניכרת התיישרות חזרה לכיוון הישן: רוני ורטהיימר ממשיך במנהגו לשדר שמות מוכרים בשירים מוכרים פחות; חובבי ה"שו בי דו אה" עדיין יכולים למצוא מפלט בנוכחותו היומית של גבי ינון ו"לילה של אלבומים", אופציה זולה וגאונית להעביר את השעות הפחות פופולריות, ממשיכה ומתברר שבניגוד לתחזיות, גירסת הסופשבוע שלה לא תבוטל אלא רק תתחיל מאוחר יותר.

לחכות באוטו לסוף השיר

ועדיין, האם אנחנו באמת צריכים עוד תחנה שבה נשמע בפקקים את "Sailing" של רוד סטיוארט? האם באמת חייבים להשמיע את "Fuzzy" של גרנט לי בפאלו פעמיים בארבע שעות ואת "Motorcycle Emptiness" של המאניק סטריט פריצ'רס מדי יום? אם כן, מדוע להעדיף את התחנה על פני גלגלצ נטולת הפרסומות? הרי יש דברים נעימים יותר לשמוע בבוקר מאשר את קול העורבני של ג. יפית בתשדיר החסות לדיווחי התנועה, או לחפש מפלט אחת לעשרים דקות מפני הפרסומות לביטוח הרכב.

נדמה שחובב המוזיקה, שרוצה גם להרחיב את הטעם ולצאת להרפתקאות מוזיקליות בליווי מדריך נלהב ולא לחפש סתם פסקול מזדמזם שנמוג מהאוזניים ברגע שמפתח האוטו עוזב את הסוויץ', לא ימצא בשידורי הבוקר ואחר הצהריים החדשים את מבוקשו. לא פלא שגל אפלרויט, שדר ותיק עם טעם מובחן ואהבה גדולה, כך נדמה, למוזיקה, לא מצא עצמו ברה-אורגניזציה של התחנה.

אפלרויט אמר, אי שם ב-2001, בראיון לשרון קנטור: "אני זוכר את עצמי כמאזין צעיר, שאתה נשאר באוטו כדי לחכות לסוף השיר, לדעת מה זה היה. אני חושב שאין תעוזה ברדיו בארץ, אולי זה בגלל מנהלי התחנות לא מספיק סומכים על האוזן של הבנאדם: 'בואו נכניס פלייליסט ונעשה רנדום'".

מאחורי העריכה המוזיקלית החדשה בהחלט אין כפתור "רנדום". ניכר שחושבים על כל שיבוץ ואיזה אלבום של "הפריטנדרז", נניח, להביא. הבעיה היחידה היא שלא לוחצים מספיק על כפתור ה"פורוורד", כדי להגיע לקטעים הפחות בנאליים ומתבקשים באלבום.