חיי עם מייקל קורליאונה

הייתי בת ארבע עשרה, "הסנדק" היה מוגבל לגיל שש עשרה ומעלה, ועד שהסרט התחיל פחדתי שהסדרן יתפוס אותי ויעיף אותי החוצה אבל מרגע שהאולם החשיך וחדלתי לעשות פרצופים של בוגרת, שכחתי את כל העולם וצללתי באופן טוטאלי. אפשר לומר – בלשון המבקרים – ש"היצירה כבשה אותי", אבל מדויק יותר לומר שהתאהבתי במייקל קורליאונה.
התאהבתי, והסימפטום המרכזי היה, שבימים הבאים נהניתי הנאה רבה רק מלגלגל את הזכרונות: איך הגבר הזה נראה כשהוא ניצב חשוף ובלי נשק על מדרגות בית החולים, לשמור על אביו. איך דיבר יפה ומדויק כשהציע את עצמו כחתן בסיציליה. באיזו בהירות שקטה תפס פיקוד על המשפחה, ואיך, איך הוא קם ודפק שלושה כדורים בקפטן מקולסקי. העולם נראה לי מקסים יותר בזכות העובדה שדמות כמו מייקל קורליאונה מסתובבת בו, ואני יודעת בוודאות שמדובר במייקל קורליאונה ולא באל פאצ'ינו מפני שצפיתי באל פאצ'ינו בכמה סרטים אחרים, ועל כל הכבוד וההערכה, לא היה לזה אותו אפקט.

יש אהבות נעורים שמתביישים בהן בבגרות, אבל במייקל קורליאונה אני לא מתביישת, וגם היום כשאני חוזרת וצופה בו בוידאו, שום צלצול טלפון לא יקים אותי מהכסא. מה שבכל זאת למדתי לעשות עם השנים, זה להסביר לחברותי המגחכות איך קרה שהתאהבתי בפושע, ומה אני בכלל מוצאת בו.
מייקל הוא גיבור מלחמה שהופך בשעת משבר למנהיג מאפיה, פשוט משום שאינו יכול אחרת. במובן מסוים הוא מזכיר את קולונל ניקלסון הטראגי מ"הגשר על נהר קוואי", השבוי האנגלי האמיץ שבונה ליפנים גשר מצוין, רק משום שלפי טבעו הוא חייב להוביל, לארגן ולדאוג לאנשיו, ותורפתו הגדולה שאיננו יכול לשאת עבודה מזופתת. מייקל הוא מנהיג כמו שנמר הוא נמר, ואף שבחיים האמיתיים "כזה אני וזהו" הוא תרוץ שאשה שפויה לא תסכים לקבל, בקולנוע הגישה הזאת לאישיות מהפנטת. "גבר חייב לעשת מה שגבר חייב לעשות", וקורליאונה הנמרי פשוט חייב להיות קורליאונה, כמו לפי חוק הטבע.

אם בוחנים את מייקל קורליאונה על פי "אם" של קיפלינג – שיר שעליו גידלו אימפריה – הוא יקבל ציון עשר בכל אחד מהמדדים של קיפלינג, מה שאומר לפי השורה המסכמת שהאיש הזה הוא "גבר". "גבר" מזוקק, על פי האידיאל הישן, בדיוק כמו קולונל ניקלסון, שחונך מן הסתם על השיר הזה.
מבחינת ההכרה הפמיניסטית אינני נמנית עם התנועה לביטול הגבר, ואין לי קושי להודות שהייתי מעדיפה לבלות זמן איכות עם גיבור נוסח קיפלינג ולא עם וודי אלן, מי שאומרת אחרת חשודה עלי כזייפנית, וגם בשבתי כפמיניסטית בוגרת, אני מתרשמת בלי בושה מתכונות לגמרי לא אופנתיות כמו: אומץ לב, נאמנות, צלילות מוח ברגעי מצוקה, אחריות מוחלטת ביחס לאנשים אהובים ושליטה עצמית. חביבים עלי אנשים שלחץ הדם שלהם יורד במצבי לחץ, ושאף אחד לא יגרום להם להרים את הקול, וכמו שאני מבינה את העולם, נראה לי שהוא עדיין זקוק להם. אז למי אכפת אם הסגולות האלה בדיוק הופכות את מייקל לפושע? בסרט הוא הרי מחסל רק את מי שממילא אנחנו לא סובלות.

בחיים האמיתיים אני מתקוממת כשמישהו "לוקח את החוק לידיים", לשון נקיה-מלוכלכת לומר שאדם מפר חוק , אבל בקולנוע אני נהנית בלי שום יסורי מצפון, כשיורים בבעל מכה. בבעל הבוגד והמאוס של קוני, במקרה שלפנינו. פעם עליתי באופן מקרי על כתבת טלוויזיה שעסקה במטאדור צעיר, יפה להדהים ומאד פופולארי, כבר שכחתי את שמו. כשהסתכלתי בו מתנועע בזירה, הבנתי לראשונה מה אנשים מוצאים במלחמות שוורים. בשונה ממה שחשבתי קודם, היופי הוא לא בתנועה אלא בבלימה העצמית. בהמתנה הדמומה מול השור המסתער, ובהתחמקות בתנועה הכי חסכונית שאפשר.
אותו יופי יש במייקל קורליאונה הנזעם כשהוא עומד דומם ומניח לקפטן מקולסקי לערוך עליו חיפוש. חמש דקות אחר כך הוא יהרוג אותו, ולא ישכח לשמוט את האקדח על הרצפה לפני שייצא מהמסעדה. מייקל יודע שהוא עומד לעשות את זה, הצופים יודעים שהוא עומד לעשות את זה, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, יושבים על הקצה של הכסא ומקווים שיעשה את זה בהצלחה ובאופן אלגנטי. לשם כך, אני חושבת, המציאו את הקולנוע, כדי שנוכל לפנטז שאפשר לירות כך בלי להיות פסיכופט גמור.
מייקל קורליאונה הוא אדם לקוני. לקוני בתנועה. לקוני במילים. אבל לרגע איננו חושדים בו בהיעדר רגש. בתרבות שמעודדת עוד ועוד את ההגזמה, ושבה כל אזרח שני סובל מאיזו "טראומה בלתי נשכחת", וגם מבקש לשתף בה את קהל הצופים והמאזינים בבית, יש קסם רב דווקא בכיבוש העצמי, ובטיפוס המיושן הזה שמתגבר וגובר.
מייקל קורליאונה נלחם למען "המשפחה". "המשפחה" קודמת אצלו לכל, ומי שאיננה מקטרת על כך שנמרים לא אוכלים עשב, יכולה לפחות בפנטזיה - עדיף רק בפנטזיה – ליהנות מביטוייו של האינסטינקט הקדמוני הזה. רק פעם אחת, בטרילוגיה אם אינני טועה, מייקל מרים את הקול, וזה קורה אחרי שהרוצחים של היימן רות' יורים אל תוך חדר השינה שלו. קורליאונה, כמו קורליאונה, מגן על אשתו בגופו, אבל בסצינה הבאה, עם תום הייגן, הוא מתפרץ לרגע, ואילו נחשים ידעו לשאוג הם היו נשמעים כמוהו. "בבית שלי", הוא צועק-לוחש, "במיטה שאני ישן בה עם אשתי.."
אחרי הסכמי אוסלו, כשאוטובוסים התפוצצו אצלנו בקצב של שניים לשבוע, נזכרתי בסצינה הזאת. חבל, חשבתי אז, ששמעון פרס לא מסוגל להתבטא לרגע כמו קורליאונה. אילו היה מסוגל – אני חושבת עכשיו – אולי לא היינו חוטפים את שנות נתניהו, ואפשר היה איכשהו להתקדם בתהליך השלום. אבל שמעון פרס אמר "מצד אחד ומצד שני.." ואמר "יחד עם זאת יש לזכור.." ואנחנו חטפנו.