20 מנדטים צפים: למה קשה מתמיד להחליט?

שבועיים נותרו עד לבחירות, תשדירי התעמולה כבר כאן, ותחושת הבטן - לפיה חלק ניכר מהציבור עוד לא ממש החליט למי להצביע - מקבלת אישור אמפירי: לפי סקרי רצף, שעורך מכון המחקר של רפי סמית, קרוב ל-20 מנדטים עדיין פנויים.    

בין 14 ל-16 אחוזים מהציבור אומרים בסקרים, שלחלוטין לא גיבשו עדיין החלטה. יותר מ-30 אחוזים מבהירים שבחירתם אינה סופית עדיין. כ-20 אחוזים יצביעו ממש בסמוך ליום הבחירות, או ביום עצמו. מיהם הקולות הצפים? באופן ניכר, יש בקרבם יותר חילונים מדתיים, יותר נשים מגברים ויותר נוטים למרכז ולשמאל - עם פוטנציאל הצבעה לקדימה ולעבודה.

עדיין מתלבטים? אולי "המצפן" יעזור לכם להחליט

ממה נובע שיעור המתלבטים, הגבוה ביחס לעבר בשלב כזה של הקמפיין? לדעת השר לשעבר עוזי ברעם, פוליטיקאי מנוסה שהיה פעיל בכמה וכמה מערכות בחירות, הדבר נובע מאובדן האמון במערכת הפוליטית. "כשרמת האמון יורדת, המוטיבציה להצביע יורדת כי אנשים אומרים - אין לי במה להיאחז, וממילא - מה כבר ישנה הקול שלי. הניכור של הציבור מהמערכת הפוליטית הוא גדול מאוד, ולא תמיד לא מוצדק - יש שאלה של שחיתויות ושל דימויים. המערכת הפוליטית אחראית לדימוי, אבל לא פחות ממנה גם המערכת התקשורתית. אם בן-גוריון היה מתקין טלוויזיה בשנות ה-50, בשנות ה-60 הוא לא היה ראש ממשלה".

גם פרופ' אפרים יער, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, סבור כי אחוז המתלבטים הגדול נובע מניכור למערכת הפוליטית, והעובדה שאין הבדלים מהותיים בין המפלגות. "המנוכרים הם ציבור שלא חש זיקה וקירבה לאף אחד מהגופים הקיימים. לעומתם, ישנם אלו שגם אם הם רוצים להיות מעורבים - קשה להם להחליט, משום שרבים מהם לא יודעים מה מבדיל בין מפלגה זו או אחרת".

גם המלחמה בעזה, טוען פרופ' יער, משפיעה על האחוז הגדול של המתלבטים. "אני סבור שהציבור עוד לא עיכל לגמרי את המשמעויות של המלחמה בעזה, וזה הכניס פרמטר חדש בהתלבטות והגדיל את מבוכת המצביעים. מעבר לכך - בגלל המלחמה, הבחירות כלל לא היו בראש מעייניהם של המצביעים, שרק בהדרגה נכנסים לאווירת הבחירות. בשביל בחירות צריך אווירת בחירות".

מחפשים את טרנד הגימלאים

כך או כך, מחמת אחוז המתלבטים הגדול, "עד לרגע האחרון לא נדע אם יש קורלציה בין הסקרים שמתפרסמים היום לבין התוצאות האמיתיות", אומר ברעם. "בעבר היה נהוג לומר שכשיש הרבה קולות צפים, רובם נוטים לימין. היום אי-אפשר לדעת". למפלגות, אומר ברעם, נותר רק לנסות ולאתר את נטיית לבם של המתלבטים. "לאנשים יש עמדות - לא תמיד הן יוצרות פעולה, אבל זה נותן למפלגות כיוון כלשהו". הוא מעריך שהימין יעלה לשלטון, ו"לא רואה שום אפשרות שמפלגה קטנה, כדוגמאת הגימלאים של 2006, תרשום הפתעה ותסחוף את הקולות הצפים".

גם פרופ' יער מתקשה להאמין שמפלגה חדשה תסחוף אחריה את המוני

המתלבטים: "לא נוצרה איזו מפלגה שממלאת את תפקיד האלטרנטיבה, שהציבור יילך אליה כי כל האחרים לא מתאימים לו. גם אם מפלגת איכות סביבה הייתה מתאימה לנישה, הרי שהסכסוכים ומאבקי האגו במפלגות השונות נתפשים בעיני ציבור המתלבטים כחוסר רצינות. קול צף לא אוהב לבזבז את קולו".

דוגמה למתלבטים הרבים, המתקשים למצוא בית פוליטי בימים אלה, ניתן למצוא ב"מפלגת פתק לבן" - מפלגה שהקימו האחים שמואל ויואל בן-עזרא, המגדירה עצמה "מפלגת הנמנעים". על פי מצעה, מתחייבת המפלגה, אם תיבחר, לא להגיע למשכן, לא להצביע בכנסת, לא להיכנס לממשלה ולא להביע שום דעה בשום נושא. בשל בעיה טכנית, לא הספיקה המפלגה להירשם בבחירות הנוכחיות, ותתמודד רק בבאות.

יואל בן עזרא, בן 30, מהנדס במקצועו, מסביר כי עד הבחירות האחרונות הצביע באופן קבוע למפלגה מסוימת. אלא שמאז בחירות 2006, הוא מתקשה למצוא מפלגה ראויה להצביע עבורה. "אין למי להצביע, אין עם מי להזדהות. יש פער בין המשטר הנוכחי לבין הציבור, והפער הזה צריך לבוא לידי ביטוי. במקום להצביע הצבעה אופנתית כמו הגימלאים, אנחנו נותנים לציבור אפשרות למחות בצורה דמוקרטית, ולהביע מחאה בתוך הכנסת, ולא רק ביום הבחירות. הכיסאות הריקים יהוו מדד לפער בין המשטר והעם".