מדינת משטרה

בדיון בעתירתם של פעילי הימין ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, שדרשו לממש את זכותם לצעוד עם דגלי ישראל באום אל-פחם, שאל שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי את נציגת הפרקליטות: "אם גוף למען השלום בין ישראלים ופלסטינים היה רוצה להפגין היום, והיו מניפים דגלי ישראל ודגלי אש"ף, והיו נשמעים איומים מצד זה או אחר - האם גם אז הייתם מחליטים לדחות את התהלוכה עד לאחר הבחירות?". השופט הוסיף ותמה: "מדובר בהפגנה פעוטה, ומדינת ישראל שיש לה צבא ושוטרים, לא יכולה לאבטח דבר כזה"?

חופש הביטוי הוא אכן ערך מקודש לדמוקרטיה, ולכן חשוב לשמור עליו גם כשהדבר כרוך במאמצים, גם כשהמסרים קשים מאוד עבור חלק מאתנו, וגם כשיש סכנה לתגובה אלימה. אולם למרבה הצער, השמירה על חופש הביטוי של פעילי השלום בישראל כלל אינה מובנת מאליה.

במהלך הלחימה בעזה נראה שמערכת המשפט והמשטרה שכחו את העקרונות הבסיסיים של מחויבותם להגנה חופש הביטוי, כאשר השתיקו קולות רבים שהפגינו באופן חוקי לחלוטין נגד המתקפה.

מלחמות, מטבען, מייצרות אווירה ציבורית של שמירה על "אחדות השורות". למרבה הצער, במהלך "עופרת יצוקה", נראה היה שהחברה הישראלית חצתה את הגבול העדין שבין לאומיות ללאומנות.

האווירה האלימה ברחוב ובאתרי האינטרנט נגד מי שניסו למחות על הלחימה או על אופן התנהלותה, היא פן מדאיג אחד. אולם העובדה שמשטרת ישראל, זו שאמורה להגן על הדמוקרטיה, לקחה חלק פעיל בפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בחופש הביטוי, מדאיגה ומסוכנת הרבה יותר.