ריאליטי-תנ"ך עכשיו

הוא ילד בן שמונה וקצת, בגילו של בני, והוא הפגין עוז רוח מרשים בטיפוס אנרגטי על מתקן מפחיד אך בטיחותי בספורטק, וכיון שאנחנו מכירים קצת אמרתי לו - אתה ממש שמשון הגיבור. מי? שאל הילד.

לעולם אי אפשר לנחש איפה תפגשו שוב את הבורות, אבל בהחלט אפשר להמר שתיתקלו בה. באמת שלא חיפשתי עוד הוכחה להיעלמותו של התנ"ך מחיינו האזרחיים, מן הזכרון הקולקטיבי של ישראלים באשר הם, מפני שהדברים ידועים לכל חובב של ספר הספרים, שכן בתוך מלחמת התרבות האיטית על אופי הקיום היהודי בישראל, שכחנו כמעט לגמרי את "והגית בו". אפילו ברמה הבסיסית של היכרות שטחית עם המיתוסים וידיעה כללית מי נגד מי ומדוע.

רב המכר הגדול בהיסטוריה האנושית יושב אצל רוב החילונים על המדף המאובק ההוא של אלבומי שולחן הקפה שאיש לא מעיין בהם. אצל רוב החרדים הוא חלק פאסיבי מסדר היום המתיש של הקיום האמוני, אבל הוא בהחלט לא מככב בהיכלות הידע: נבירה בפרטי הפרטים של חטאים היפותטיים למען לא ניכשל בהם חשובה שם הרבה יותר. המקום היחיד בו הוגים ברצינות בספר הזה הוא, למרבה הצער, ישיבות חרד"ליות – והצער הוא רק על כך שהטקסט הכי מרתק ומורכב של דברי ימי הרוח האנושית הופך, יותר ויותר, לנחלתם של מעטים. מעטים מדי.

אלוהים לא אומר ליהושע איך להגות בו. לקבוצה האתנית המשונה והעיקשת שהוציאה מתוכה את הספר היו דרכים משלה לשמר את הידע, גם בהעדר מערכת חינוך מסודרת, גם לפני שהמציאו את בחינת הבגרות בתנ"ך. אני מוכנה להמר שהבחינה היא הפעם האחרונה שרוב הישראלים פותחים את הספר מיוזמתם. איך יעבירו משהו מתוכו לדור הבא שלהם, אם כל מה שהם רוצים הוא לשכוח את האפיזודה הזו בחיים, בה נאלצו להתמודד עם מלים קשות בסיפורים תמוהים, חסרי כל קשר למציאות חייהם?

אלוהים לא אומר ליהושע איך להגות, אבל בעולם העתיק לא חסרו פטנטים: סיפורים שהועברו בעל פה מזקנים לילדים, המחשות והדגמות של מקצוענים שהכירו את גוף הידע, משחקים ומחזות לחיזוק הזכרון, שירה בציבור ומסכת שלמה של חיים שמבוססים על קידושו של הזכרון הזה. מכל אלה לא נותר לחילונים בישראל דבר, חוץ מהפטנטים. אם נרצה להציל את התנ"ך מן האבק, הגיע הזמן להשתמש בהם.

לא רק מורה וטקסט

כדי שילד בן שמונה יידע מיהו שמשון הגיבור, ברמת ידע שאינה נופלת מהיכרות עם פו הדוב וספיידרמן, הוא זקוק לשמשון בגיל ארבע, כדמות מצויירת בטלויזיה שלו, רצוי בכמה גרסאות ובסדרה בהמשכים, אבל במקום היחיד בעולם שבו אפשר לשדר סדרה כזאת בלשונו של שמשון, לא תמצאו אותה. הסיפור מורכב מדי ואין לו סוף טוב? כל סיפור טוב, כל מיתוס נצחי הוא מורכב מדי – ובכל זאת יש דרך לתווך בינו לבין עוללים כמיטב הבנתם וכמיטב כשרונו של המתווך, אם רק בוחרים לספרו.

כדי שבן עשר יידע מה בעצם עשו בימיו של יהושע חוץ מלכבוש את הארץ, הוא זקוק כיום להרבה יותר מטקסט, מורה מסורה ודפי צביעה. הוא צריך פארק שעשועים שלם שמוקדש לעניינים האלה, בו יוכל לבלות לפחות כמה פעמים בשנה, בתיווך משרד החינוך, ולראות במו עיניו איזה כלי נשק קוליים היו לאבות אבותיו, מה לבשו, איך בנו בתים, איך הכינו את לחמם ובמה שיחקו בני גילו לפני אלפי שנים. ילדים בריטיים יודעים על תולדות הדרואידים ואמונותיהם, ילדים צרפתים גדלו על המורשת הגאלית בעזרת המחשות כאלה, ורק בארץ התנ"ך אין פארק תנ"ך.

כדי שבן חמש עשרה יפתח לפעמים את הספר, הוא זקוק ליותר מן ההבטחה "כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל". במציאות חייו, הוא צריך ריאליטי – וזו לא מילה גסה, אם מדובר בתחרות קבוצתית שהמשימות שלה לקוחות היישר מחיי היום יום בראשית הקיום היהודי בארץ: מעולם לא היו כאן איי פנינה או התחת של המדינה, אבל הישרדות היתה פרי של מאבק אמיתי, ואפשר לשחזר א

ותו בעזרת ארכיאולוגים של חיי העולם העתיק וכמה תסריטאים שיפיקו סיטואציות נאות, החל באילופה של עז סוררת וכלה במלחמה קטנה בין שני שבטים.

האיש האחרון בציבוריות החילונית שידע את כל זה, וידע שמחובתה של הציבוריות להנחיל את התנ"ך ליושבים כאן, לפני שמתחילים לריב על סוגיות של אמונה, היה בן גוריון. בני דורו לימדו תנ"ך דרך הרגליים בטיולי בית ספר ודרך התחרותיות בחידונים ודרך שירי ארץ ישראל – בכל אמצעי המחשה שעמד לרשותם. האמצעים רק הולכים ומתרבים. המטרה נותרה בעינה: לדעת למה לכל הרוחות אנחנו יושבים פה, מעבר לחיבתנו לחברים ולשפה העברית

יזמים נועזים, אנשי טלויזיה עם זיק שובב בעיניים ומפתחי משחקים ודאי יודעים כי בין האמצעים למטרה אפשר אפילו "לעשות קופה" מן הספר. ומרצ'נדייזינג, ורייטינג ובאז. עובדה: תעשיית-תנ"ך שוקקת מתקיימת בארצות הברית, כולל סדרות אנימציה לילדים, משחקי מחשב ואפילו תוכניות לפארק. גם בלי בן גוריון אפשר, אם רק רוצים. מישהו רוצה?