הקול - קול ז'נבה, הידיים ידי שרון

ראש הממשלה אהוד אולמרט בחר לעדכן את השליח האמריקני ג'ורג' מיטשל בדבר ההבנות וההתחייבויות שהושגו במו"מ עם הפלסטינים מאז ועידת אנאפוליס. ממשלתו מסכמת את כהונתה בקולה של "יוזמת ז'נבה", אך המציאות, הידיים, הן עדיין ידי שרון.

מאז טבע אהוד ברק את המושג "אין פרטנר פלסטיני", רבים וטובים אימצו את התזה בדבר "ניהול הסכסוך" תחת "פתרון הסכסוך". ניהול זה נתפס ככורח מתחייב עד שתימצא השעה ויימצא פרטנר פלסטיני.

שרון שאימץ בחום את קביעתו של ברק, ביקש לעצב מציאות חדשה בגדה המערבית באופן ש"הפלסטינים כבר היו צריכים להבין שמה שלא קיבלו היום, ייתכן שכבר אי אפשר לתת להם מחר". אולמרט ולבני אמנם התפכחו והתנערו מהמדיניות החד צדדית ובחרו להסתופף תחת כנפי אנאפוליס כדי לממש את רעיון שתי המדינות לשני העמים. אך בשטח ממשיכה ממשלת ישראל זה שנים לדבוק בקנאות ביישום תוכניתו של שרון.

חולשת המנהיגות הישראלית ליצור היערכות ישראלית להשגת הסדר קבע בפרמטרים הידועים לכל, דווקא יוצרת מציאות המכרסמת עמוקות בסיכוי להגיע אליו. מצד אחד היא ניהלה מו"מ בו התחוור מהו מרחב ההסכמה האפשרי עם הפלסטינים, ומצד שני היא מנסה באמצעות תקציבי עתק לעצב מציאות הסותרת את מרחב ההסכמה. כך שאו שהיא מבזבזת במודע את כספי הציבור, או שהיא מחבלת במודע בסיכוי להסדר קבע.

ישראל שבמשך שנים בנתה את ההתנחלויות במערך נפרד ומתחרה למערך היישובים הפלסטיני במטרה להגבילו, בנתה מ-2003 מערכות כבישים נפרדות לשני הצדדים במקביל לבניית גדר ההפרדה ובכפוף לתוואי שלה.

כך למשל, במרחב שממערב לירושלים, לפלסטינים שאינם רשאים להשתמש בכביש 443, 45, ו-404, נבנו שלושה כבישים ואף מנהרה באורך 1,400 מטרים, בעלות של עשרות מיליונים רבים, לשימושם בלבד.

מדיניות זו חוזרת על עצמה במקומות אחרים ביהודה ושומרון, כמו באזור בית אריה-עופרים ובמרחב מעלה אדומים ממזרח לירושלים, בניסיון לכפות את העמדה הישראלית על הפלסטינים.

בעוד שרון כלל לא חיפש "פרטנר", מעניין מה משכנע את אולמרט, לבני וברק להאמין שלמציאות הנרקמת הם ישיגו "פרטנר".

הבניית המציאות

כדי להבטיח את סיפוח ההתנחלויות רחוקות מהקו הירוק, השלושה ממשיכים לקדם את המדיניות המנסה להפוך אותן באופן מלאכותי ל"גושי התיישבות". כך אוזלת היד המופגנת כלפי המאחזים הלא מורשים "והלבנתם" בדיעבד, כך הקפאת בניית גדר ההפרדה והשארת פרצות רחבות לטובת סיפוח עתידי של יישובים מרוחקים מהקו הירוק, כך אישורי הבנייה הנדיבים לשכונות חדשות ש"באורח פלא" מוקמות בשטח שצה"ל ביקש לשמור כ"מרחב התראה" בין היישוב הקיים לגדר.

"ניהול הסכסוך" בדרך נמרצת לפתרונו מחוייב בשורה של מהלכים שונים לגמרי: השלמת גדר ההפרדה בתוואי ביטחוני הסמוך לקו הירוק, הסרת רוב המחסומים הפנימיים, פינוי מאחזים לא מורשים, פתיחת הצירים המרכזיים לשימוש משותף, הפסקה בהכרזה על אדמות מדינה, הפסקה בהשקעת מילארדים במערכות כבישים נפרדות, העברת חוק פינוי-פיצוי, מימוש תוכנית אב פלסטינית לפיתוח כלכלי, בניית תשתית עירונית במזרח ירושלים לקראת עצמאות תפקודית תוך כדי חיבורה המבוקר לגדה המערבית ועוד.

כך למשל העובדה שהסכמי הביניים הותירו 60 אחוזים מהגדה במעמד שטח C, המקיפים עשרות מובלעות פלסטיניות, והותירו לישראל בם את סמכויות המקרקעין והתשתיות, אפשרה לה לקדם את התכנון והפיתוח של הרשות, אך היא בחרה למנוע כול תכנון ובצוע משמעותי לפיתוח כלכלי ואורבאני של החברה והכלכלה הפלסטינית.

לצערי, נדמה שעדיין לא נפטרנו מ"הנאיביות" המדומה בדמות ההבטחה של מנחם בגין ביולי 77' כי "הממשלה שבה ומציינת כי ההתנחלות לא תהיה מכשול כלשהו במשא ומתן על חוזי שלום". אף איננו נפטרים "מגלגולי העיניים" בדמות אמירתו של פרס ב-1976 כי "העוול שאנו עושים בגזילת הקרקע אינו מגיע אפילו לקצהו של העוול שעשו לנו הערבים בגזילת השלום".

היום יותר מתמיד ברור כי גזילת הקרקע תורמת תרומה משמעותית לגזילת השלום. המשך מימושה של המדיניות הקיימת גם על ידי ממשלת ישראל הבאה, שעל פי הסקרים תורכב בידי נתניהו, לא תכריע את רעיון "שתי המדינות לשני העמים" לטובת "מדינה אחת דו לאומית".

האפשרות השנייה לא קיימת להערכתי. בטרם כאוס ומלחמת אזרחים מתמשכת בה כל צד מבקש "להוריש אותה מיושביה ואז לשבת בה", נקווה כי ישראל תמהר לאמץ את המסקנה הכואבת שהלורד פיל כבר הפנים ב-1937: זהו מאבק "שלא ניתן ליישב אותו זולת חלוקה". 

שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום וביטחון