בין טהרן לירושלים

כשאדם נמצא בעיצומו של תהליך, או של מאבק, הוא תמיד יבקש להסתכל קדימה לראות עוד כמה נותר לו – כדי שיוכל לכלכל את צעדיו בתבונה ולשמור כוחות. תהליכים יכולים לארוך שנים רבות; אנשים הנוטלים חלק במאבק עלולים אף לחלוף מן העולם, בטרם זכו לראות את פירות עמלם. חוויית העצירה וההתבוננות על ההישגים שכבר הושגו היא צעד הכרחי שעשוי לאפשר לאיש התהליך והמאבק אורך נשימה, וסיפוק מחזק להמשך הדרך.

בשבוע מיוחד זה אני מבקש לנסות ולעשות בדיוק כך.

במסגרת המאבק להכרה של ההומואים הדתיים, קראה לנו יעל משאלי ב-ynet יהדות לא לחכות לרבנים, אלא לעשות את המהפכה מלמטה. נראה כי הכותרת "אנחנו לא איראן!" יכולה הייתה להלום את רשימתה. אך הנה מסתבר שדווקא באיראן, השלטונות השמרניים לא מתעלמים מן הסבל של ההומואים והלסביות. יתר על כן, הם אף מודים שהנטייה החד מינית היא דבר טבעי ובלתי הפיך, ומציעים לה פתרון!

הפיתרון האיראני

כבר לפני 20 שנה ביקשו אנשי הדת המוסלמים למצוא מענה דתי מקיף למצוקתם של הלהטבי"ם בני דתם. המהלך ההלכתי שלהם היה פשוט: היות שהדת המוסלמית אוסרת על קיום יחסים חד מיניים, אנו נציע לאחד מבני הזוג להפוך את מינו בתהליך הרפואי המוכר, והרי לנו זוג כשר של גבר ואישה היכולים להינשא. האייתולה חומייני מיהר להוציא "פתווה" - פסק הלכה - המתיר לקיים ניתוח לשינוי מין, וכך הפכה איראן למדינה המדורגת שניה במספר הניתוחים לשינויי מין המתבצעים בה, ולמדינה הראשונה בה אנשי הדת ישבו על המדוכה בנסיון למצוא פיתרון הלכתי לאנשים שנולדו עם נטייה חד מינית.

סרט תיעודי שהוקרן לאחרונה בערוץ 8 בשם "להיות כמו כולן", עקב אחר שני בחורים איראנים העומדים לעבור ניתוח לשינוי מין, בעקבות נטייתם המינית ההומוסקסואלית. הקושי העיקרי שלהם, כפי שעולה מהסרט, הוא לא הפחד מהניתוח כי אם הקושי בהתמודדות עם בני משפחתם, המתקשים לקבל אותם. נראה כי האמא האיראנית מיטלטלת בין אהבת בנה לבין אמונתה הדתית באשר לנטייתו, וכי בקלות יכולנו לצרף אותה לאמא שלי ולאמהות דתיות נוספות של להטבי"ם דתיים, הנפגשות מדי חודש בירושלים - ולאחרונה גם באזור המרכז - לשעתיים של תמיכה, שיתוף ועצה.

משפחות הבחורים האיראניים יודעות היטב שאם יימנע בנם מביצוע הניתוח, הרי שהוא חשוף להטרדות אלימות, ואף להוצאה להורג, משעה שייוודע דבר קיומו לשלטונות. אך הפחד מ"מה יגידו השכנים" משתק אותם ומונע מהם מלתמוך בילדיהם לפני ניתוח קשה זה.

כעבור שנה חזרה הבמאית לשני גיבורי הסרט. אלו הפכו בינתיים לגיבורות, בתהליך הורמונלי וכירורגי קשה ומסובך. בשלב זה מכה בצופה האמת הפשוטה במלוא עוצמתה: הגיבורות מתארות חיי אומללות ודיכאון, עד כדי ירידה לזנות ונסיונות התאבדות. את הצופה המערבי בן זמננו אין זה מפתיע כלל, שהרי מדובר בהומוסקסואלים, לא בטרנסג'נדרים. בעוד שלאחרונים, ניתוח לשינוי מין הינו חלק מפתרון הבעיה המגדרית, להומו וללסבית אין בעיה כלל עם המגדר שלהם; זו נטייתם המינית ששונה משל רוב האוכלוסיה. הגיבורות שלנו לא רצו להפוך לנשים. הן היו גברים הומוסקסואלים, וכך רצו להישאר, אבל התקווה להיתפס כ"נורמלי", בצירוף אימת ההמון, הפסק ההלכתי המפורש והמרפאה המתהדרת בניסיון של מאה אחוזי הצלחה, העבירו אותם על דעתם.

להוציא את הראש מהחול

אנשי הדת המוסלמיים, בבואם לטפל ב"בעיה" ההומוסקסואלית, לא אמיצים יותר מאנשי דת אחרים, הבוחרים לטמון את ראשם בחול שהרי הם מודים, אמנם, שנטיה מינית היא בלתי הפיכה אך הפתרון שהאייתולה חומייני וחבר מרעיו מצאו ללהטבי"ם אינו פתרון הולם, כי אם פתרון סופי...!

קווים מקבילים רבים נמתחים בין ההומו המוסלמי באיראן לרעהו היהודי במדינת ישראל, אבל צפיה בסרט המטלטל הזה, ממחישה את הצורך בהתבוננות חדשה על מצב קהילת הלהטבי"ם הדתיים בישראל, לעצור ולהביט שנייה אחורה – מאיפה התחלנו? מה כבר השגנו?

יומולדת שנה

בשבוע זה, בו חוגגת "חברותא", הקבוצה החברתית להומואים דתיים, שנה להיווסדה.

כשמפעילות לפעילות מתווספים חברים חדשים שעד כה

נאלצו להתמודד עם מצוקתם בבדידות מזהרת; ומעתה, החיוך והאמונה שבים ותופסים את מקומם הטבעי, אני מבקש לתת מבט מחזק למשפחות האמיצות שבחרו לקבל את ילדיהם כפי שהם, לקהילות ובתי הכנסת המציעים אמפתיה ותמיכה, לכל הקבוצות החברתיות, כדוגמת "בת קול", ההולכות וגדלות גם כן, לרבנים האמיצים, כמו הרב יובל שרלו והרב שלמה ריסקין, המיישירים מבט לסבל של קהילת הלהטבי"ם שומרי המצוות, מבינים את הקושי הנורא בחיי סוד והסתרה, ומגלים הבנה לרצון האנושי הטבעי כל כך לזוגיות ולחיי משפחה, וגם לכמה וכמה רבנים, ששמם לא מפורסם בשלב זה, שהחליטו להפסיק להתעלם, והתיישבו, דיברו, הקשיבו ואף חתמו על מסמך העקרונות של ארגון הו"ד.

עלינו לשאוב כח ואמונה מסיכום-ביניים מרגש זה, ולהמשיך במאבק הנחוש והמוצדק להכרה בנו ובצרכינו. כי אחרי ככלות הכל, אפילו הרב אבינר נראה לפתע חביב יותר מהאייתולה חומייני; והבוקר, בברכות השחר כבר ממש התחשק לי להוסיף "ברוך שעשני הומו יהודי".

חיים אלבום, במאי, בוגר ביה"ס "מעלה". סרטו "ואהבת" זכה לאחרונה בפסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים