תרמילאות: אור מהגויים

את התאווה לנדודים קיבלתי מאימי. היא לא הייתה תרמילאית גדולה אבל רק זרקו לה מילה על ארץ רחוקה ומייד נדלק אצלה ברק בעיניים הדופק עולה והתקשורת קולחת.

היא שייכת לדור ה-x - אלה שמודדים את היכרותם עם כדור הארץ באיקסים. 

היא מאלה שיכולים להיות תוך 10 ימים ב-13 ארצות ולחזור עם התמונות הנכונות ביותר. רק בשנים האחרונות היא מתרככת ומסכימה להאט מעט את קצב צבירת האיקסים. ההבדל בין דורה של אימי לתרמילאים החדשים הוא היכולת של הדור הצעיר לצאת לחופשה ארוכה יותר - מספר חודשים ולעיתים אף שנים.

ציר הזמן הוא הציר החשוב. בד"כ כשמגיע הרגע לפנטז על הטיול, מדמיינים חופש, התנסויות חדשות, הרפתקאות וריגושים אבל העוצמה האמיתית של הטיול התרמילאי טמונה במסע הפנימי שחווים. זה עובד כמו קסם. שמים תרמיל על הגב, יוצאים לדרך ומייד זה מתחיל להשפיע. תוך שבועות המציאות הפנימית מתחילה להשתנות ואת החוויה הזו אי אפשר לפנטז - צריך לחוות אותה.

החוויה הזו משאירה סימנים על החוזרים. אפשר לראות את זה בברק שיש בעיניהם או באופוריה הסובבת אותם, כאילו נשאבו מתוך ספר הרפתקאות לילדים וזה מה שנקרא "הלך הרוח של המטיילים".

הצעירים התחברו. הבומבמלה (צילומים: גדי קבלו) 

טיסה חופשית

כמו רבים מאחי התרמילאים, יצאתי לטיול הגדול שלי יום אחרי שהשתחררתי מהצבא. אומנם קצת באיחור יחסית אליהם, עקב שירות ארוך ואינטנסיבי כטייס בחיל האוויר, אך עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

לא יצאתי לפני שנדרתי נדר משולש האומר: לא אתגלח, לא אסתפר, לא אתעורר לצלצולו של שעון מעורר. הנדר הזה מחזיק עוד היום 16 שנה לאחר מכן. לקח לי לא מעט זמן להשתחרר מאותם הרגלים נוקשים שהיו טבועים בי כחותם מהמערכת הצבאית, אך בעזרת כמה שנות נדודים רצופות הצלחתי לעשות לעצמי ריסט ובסופו של יום, כשחזרתי לביתי, הרגשתי שאני אדם חופשי.

המסע שלי התחיל בשצף של מפלים נהרות ואגמים אל תוך סבך היערות והג'ונגלים העבותים, המשיך אל השקט של המקדשים והמוזיאונים והסתיים תמיד בפגישות עם אנשים מדהימים, אהבות אקזוטיות וחברויות של הלב שלא יישכחו. בדרך לא שכחתי לעצור אצל כמה גורואים ומורים רוחניים ולשבת בכמה מדיטציות שמהן כבר לא יכולתי לקום יותר.

זהו, המרוץ לגביע הסתיים.

הישראלי החדש

נולדתי במושב גן שומרון שליד פרדס חנה. עזבתי אותו ב-85 עם גיוסי וחזרתי אליו לאחר תריסר שנות צבא ונדודים ב-97. חזרתי מתוך החלטה להקים משפחה ולהכות שורש אך אחרי ארבע שנות נדודים השורשים מעט נחלשו, הכיס התרוקן, הקריירה נשכחה והארץ כבר מזמן לא זבת חלב ודבש. אט אט נפרצה הדרך לחיים החדשים אך הכמיהה לנדודים לא הרפתה.

פרדס חנה באותן השנים הפכה להיות היעד המועדף של הקהילה האלטרנטיבית בארץ וכך כמו פרפר אל האור נהרו לאזור טיילים ונוודים רבים ונוצרה חבורת אנשים עם אותה הבלורית. לאן שלא פנית פגשת אנשים אחרים. כאלו שהלכו בעולם בדרכים עקלקלות ולא בטיול מאורגן באוטובוס ממוזג. סגנון הלבוש היה אחר, המוזיקה שונה ובעיקר שילוב של המון ניחוחות מהעולם הגדול. כך נוצר מקום מפגש לכל אותם היפים צבעוניים, מעין כפר של טיפים (אוהלים אינדיאנים) בו יכולנו להיפגש ולהריח שוב את ריח הנדודים.

באותה תקופה מי שתרגל מדיטציה היה משויך באופן מיידי לכת חשודה ומסוממת, מי שהיה לו קוקו ובגדיו צבעוניים היה זוכה להצקות תכופות ממשטרת ישראל כחשוד לסחר בסמים והרפואה האלטרנטיבית נחשבה לרפואת שדים ורוחות.

מקום מפגש להיפים צבעוניים

החלטנו לעשות את הפסטיבל הראשון לאחר שרשויות החוק החליטו לפנות את מקום ההתכנסות שלנו. כפיצוי על עוגמת הנפש החלטנו לארגן מסיבת סיום חגיגית וגרנדיוזית. לכפר הקטן והצבעוני שלנו קראנו "שנטיפי" וכך גם למסיבת הסיום שהפכה למעשה לפסטיבל הראשון. חשבנו שיגיעו אלף איש, אך למרבה הפלא הגיעו לחגוג איתנו כ-5 אלף איש.

כמובן שכל הארגון חסר הניסיון שבנינו קרס עוד לפני שהאירוע התחיל אבל האווירה והאנשים ועצם העובדה שיש כל כך הרבה אנשים מאותו הסוג שמעוניינים להתכנס יחד יצרו שלושה ימים ולילות במטע אבוקדו, שלא יישכחו.

באירוע זה נוצרו כל היסודות שהפכו בהמשך לז'אנר ששטף את המדינה. זה נתן ביטוי דרמטי לאותם טיילים ואנשים צבעוניים והפך לתופעת תרבות מדוברת ולתופעה חברתית מחוזרת וטרנדית. אני אישית הרגשתי שבזמן הזה מתגבש בארץ אב טיפוס לישראלי החדש.

הבום הגדול

הפסטיבל שהרחיב את המעגלים היה פסטיבל הבומבמלה. העתיד שייך כידוע לצעירים וברגע שהם בוחרים במשהו זה מתקדם בקצב מסחרר. השם המיוחד, הקונספט המהפכני, המיקום והתזמון גרם לשכבת הגיל הצעירה יותר להתחבר ותוך מספר שנים זה הפך להיות אירוע התרבות הגדול בישראל. המותג "בומבמלה" נכנס לכל בית בישראל וביחד איתו כל עולמות התוכן והאג'נדה אותה הפסטיבל מקיים.

זה מאוד ברור, המדינה מתפתחת ונפתחת לעבר תרבויות שונות ומגוונות מהעולם: מדיטציה לומדים בבתי הספר, טיפולים הוליסטיים נכנסו לסל הבריאות של קופת חולים, צ'אי הודי יש גם ברשת ארומה וקדחת הפסטיבלים פשטה בארץ כמחלה מדבקת.

תכני הפסטיבל הינם גלובליים ומהווים פסיפס של תרבויות, סגנונות חיים ואמונות חברתיות שבאות מכל רחבי העולם ובאים לידי ביטוי בעשרות במות, כפרים ומתחמי תוכן, שמייצרים אלפי מופעים סדנאות ותהלוכות. הרבה מיוצרי הפסטיבל ומהעובדים שלוקחים חלק בהקמתו, הם נוודים גלובליים שעבודה בפסטיבלים ברחבי העולם מאפשרת להם נדודים ותורמת לפסטיבל מהצבע שלהם. בכל שנה מארחת הבומבמלה מאות תיירים תרמילאים, שסימנו את הפסטיבל כתחנת חובה במזה"ת.

פסיפס של תרבויות, סגנונות חיים ואמונות חברתיות  

תחנות הרוח

את ההשראה לפסטיבל בומבמלה אספתי בזמן הנדודים שלי בעולם ולהלן מספר תחנות בדרך:

1. השם "בומבמלה" לקוח מהקומבמלה שזהו כינוס רוחני או עליה לרגל המתקיים בהודו אחת לארבע שנים. משמעות המילה "בום" היא מעין ברכת שלום והמילה "מלה" פרושה כינוס.
2. פסטיבל וודסטוק. דוגמא לכמה כוח והשפעה יש לפסטיבל שמדייק במסר שלו אל מול רחשי החברה. 
3. קהילת הריינבו העולמית והישראלית. הם אזרחי העולם הגדול, נוודים מקצועיים. זהו סוג של שבט גלובלי מעורר השראה ומפזר אופטימיות קוסמית. 
4. פסטיבל הברנינג מאן. פסטיבל שמגדיר את הדור הבא של הפסטיבלים שהם לטעמי פסטיבלי 2.0 . כלומר הקהל והקהילה יוצרים את תוכן הפסטיבל ולא מפיקים אומנותיים הקונים מוצרי תוכן מהמדף.
5. האינדיאנים של האמזונס שחיים בהרמוניה עם הטבע שסובב אותם ומהווים דוגמא חיה למשהו שכמעט נעלם מן העולם.
6. ביירון ביי. חבל ארץ באוסטרליה שמקדים את זמנו בדור מבחינת התפיסה האקולוגית חברתית אותה נושאים אנשיו.
7. נימבין שבאוסטרליה. בשנות השבעים, כחלק מהגל ההיפי ששטף את העולם, באוסטרליה התקיים פסטיבל "אקווריוס" בחוות בקר שוממה. כשנגמר הפסטיבל, יותר מאלף איש החליטו שבא להם להמשיך ופשוט נשארו במקום. מה שהפך עם הזמן לעיירה שוקקת חיים וצבעונית.
8. פונה. האקדמיה לשאנטי, אשרם ואוניברסיטה אלטרנטיבית רב תחומית. שם הגעתי לעצמי בדרך ששינתה את חיי.
9. מנהטן. המקום הכי קוסמופוליטי בעולם שמאפשר לכל אחד לשמור על זהותו אך מצד שני להרגיש בבית.
10. חוף ראס השטן בסיני. חוף שמנהלים בדואי וישראלית שנישאו והקימו יחד גשר לדו קיום שאליו באים אלפי ישראלים מדי שנה ובשנים האחרונות גם חבר'ה צעירים ממצרים. זה יוצר חיבור וקשר במציאות מזרח תיכונית בלתי אפשרית. כן, יש לי חברים בקהיר וברבת עמון.
    

חוט הזהב לשלום

כשיש לך חופש תרבותי אתה לא צריך גבולות וחופש מדיני. תהליך ההתפתחות והחשיפה שלה זוכה הציבור הישראלי כתוצאה מאינטרנט גלובלי, טלוויזיה רב ערוצית ועשרות אלפי תרמילאים שנודדים בעולם ומביאים איתם בחזרה רעיונות והשראה חדשה ומאיצים את קצב השינוי בחברה.

השינוי בא לידי ביטוי בגמישות המחשבתית, בסובלנות, באינדיבידואליזם ובפתיחות לשונה ולאחר. לא פעם אני פוגש בצעירים הנראים, מדברים, ומרגישים כאילו חזרו משנתיים בהודו ובעצם מעולם לא יצאו מגבולות המדינה. היכולת שלנו כחברה יחסית שמרנית, לקבל ולאמץ אור מהגויים, הופך אותנו לנורמטיביים יותר ויותר ביחס לעולם.

לעיתים אני מרגיש שמתגבש לו אט אט ישראלי חדש - גלובלי יותר, גמיש יותר, פתוח יותר לשינויים, תופעות זרות ותרבויות אקזוטיות ואולי העובדה הזו, יותר מהכול, תהיה חוט הזהב הקושר את השלום באזורינו ומאפשר לו להיות אמיתי. אמן.

רוני טבצ'ניק ורפיק ידידיה (קמחי) ירצו ביום רביעי הקרוב בשעה 19:30 במסגרת סדרת הרצאות בבית אבי חי בשם "התרמילאים". הכניסה ללא תשלום, על בסיס מקום פנוי. פרטים באתר או בטלפון 02-6215300.

לכתבות הקודמות בסדרה:

• ד"ר חיים נוי על ההיסטוריה של הישראלי הנודד
• גילי חסקין משרטט קווים לדמותו של התרמילאי הישראלי
• הרב נחמיה וילהלם על בתי חב"ד