בזוגיות טובה כל מה שצריך זה 5% קנאה
את אלון הכרתי במסיבה של חברה. הקשר בינינו התנהל באופן מושלם עד שהחלו תקריות קנאה מצידו. בכל זאת, יש לי רזומה מפואר בכל הקשור לכמות הגברים שהייתי איתם. לא לכל גבר קל לקבל את זה, במיוחד כשרבים מהם נשארו חברים
זה היה יום שלישי אביבי, השעה היתה כמעט חצות. הייתי בדרכי חזרה הביתה. אלון ואני היינו כבר יותר מחודש יחד והתענגתי על הידיעה שמישהו שאני אוהבת מחכה לי בבית. התשוקה לראותו הניעה אותי בכזו נמרצות, יכולתי לקבל דו"ח על הליכה במהירות מופרזת.
פתחתי את הדלת ורצתי אליו. כשהתקרבתי הוא הניח את הספר שקרא בפנים זועפות. כרכתי זרועותיי סביב צווארו והנחתי ראשי על ליבו. הוא לא חיבק אותי בחזרה.
"מה קרה?" הרמתי ראשי במבט משתהה.
"איפה היית?" שאל בעצבנות.
"מה זאת אומרת, הייתי בהרצאת יוגה עם שרון", עניתי בתמיהה.
"את לא היית עם שרון!" אמר בכעס.
"התחרפנת?" שאלתי אותו, מבולבלת מהיחס שלו.
"לא. רק ירדתי לפיצוציה ובמקרה פגשתי את שרון. שאלתי אותה למה היא לא בהרצאה איתך והיא לא ידעה על מה אני מדבר. הרגשתי כמו אידיוט".
"אתה באמת קצת אידיוט", צחקתי. "לא הלכתי עם שרון צ', הלכתי עם שרון ד', אתה לא מכיר אותה". הפנים שלו קצת התרככו.
"איך לא שמעתי על שרון ד'?", שאל, עדיין בחוסר אמון.
"אנחנו רק חודש ביחד, עדיין לא שמעת על כל החברות שלי", עניתי בחיוך.
"אז בטוח? היית בהרצאה?" גימגם.
"כן, בטוח, למה שאשקר?", תמהתי.
"אני מצטער, קשה לי לבטוח. תסלחי לי?", שאל וחיבק אותי.
"אני אסלח לך, אבל אתה חייב לבטוח בי", עניתי מתוך החיבוק.
"את צודקת", הוסיף וליטף את שערי ברוך, "אני אוהב אותך".
היתה חנייה ממש מתחת לבית שלי. סימן משמיים?
את אלון הכרתי במסיבת יום הולדת של חברה. העיניים שלנו זרחו זה לזה במבט ראשון. דיברנו כל הערב וחשתי את אותה התרגשות של היכרות עם מישהו שיהיה משמעותי בחיי. למחרת יצאנו לדייט בו המשכנו את שיחתנו המהנה. כשהחזיר אותי הביתה היתה חנייה ממש מתחת לבית שלי. זהו אינו אירוע של מה בכך וראיתי בכך סימן משמיים – אלוהים בעדנו.
שבוע חלף מאז "תקרית השרוניות" כשאלון ואני יצאנו לבר לפגוש חברים. במקרה או שלא, גם רן, חברי משכבר הימים, היה במקום. הכרתי בין שני הגברים. כשלחצו ידיים הבחנתי שפניו של אלון נהיו קצת לבנות וקצת אדומות לחילופין.
"הוא נראה ממש טוב", אמר אלון כשהתרחקנו מעט מרן, "הוא ממש יכול להיות דוגמן", הוסיף.
"נדלקת עליו?", שאלתי משועשעת.
"שכבת איתו, נכון?", שאל, לחלוטין לא משועשע. עניתי בחיוב. לאורך כל הערב אלון היה טרוד.
"מה קרה?", שאלתי בדרך חזרה.
"מפריע לי שהיית עם רן. הוא נראה הרבה יותר טוב ממני. מה אם תרצי להיות איתו שוב?". כבר הבנתי שלאלון יש בעיית ביטחון עצמי כמו גם בעיית אמון זוגית. כבר ידעתי מה מקור הבעיה – האהבה הגדולה האחרונה שלו בגדה בו.
גייסתי את כל תחושות ההזדהות שלי כדי לא להתרגז. "אני לא רוצה להיות עם רן - אני רוצה אותך!", נשמתי עמוק.
"אני לא יודע למה אני ככה. מצטער", אמר בקול שקט. ובכל זאת, הרגשתי שהמסר לא חדר. כשהתעוררתי בבוקר בזרועותיו הוא סיפר לי שהיה בסרטים כל הלילה. העניין התחיל להטריד גם אותי.
"אני לא רגיל לבחורות עם כל כך הרבה חברים"
כשבוע מאוחר יותר ישבנו בסלון חבוקים וקשקשנו. "מחר בערב קבעתי להיפגש עם חבר שלי, אריק", עדכנתי בזהירות.
"מי זה אריק?", הגיב אלון בנוקשות.
"אריק ואני חברים מהאוניברסיטה", עניתי.
"ולמה את לא מזמינה אותי להצטרף לפגישה שלכם?", שאל.
"כי אני לא חושבת שיהיה לכם מעניין יחד, וגם כי אני צריכה קווליטי טיים איתו". לא רציתי לספר לו שלאריק יש חברה, לא חשבתי שמפגש עם חברים רווקים צריך להפוך ללא לגיטימי.
"אז לא יהיה אכפת לך אם אפגוש ידידה שלי מחר בערב?", שאל בפליאה.
"ממש לא", עניתי.
"איך לא?", שאל - ואני איבדתי את סבלנותי.
"אני, בניגוד אליך, סומכת עליך. אנחנו ביחד, לא? אתה אוהב אותי, לא? אז למה שאדאג?", פרשתי ידיי בחוסר הבנה.
"שכבת איתו?" שאל בהססנות.
"כן", עניתי נחרצות, "לפני עשר שנים".
היתה שתיקה.
"אני לא רגיל לבחורות שיש להן כל כך הרבה חברים, אני מודאג", אמר אלון.
"אם תמשיך ככה באמת תהיה לך סיבה לדאוג. אני לא יכולה עם הקנאה הזו", זעפתי.
"ואת לא מבינה אותי בכלל", רטן בחזרה. כאב לי הלב, חלום הבית הקטן בערבה התעמעם והתרחק.
נכנסתי לזוגיות מבלי להרגיש שאני מפסידה משהו
תקריות הקנאה המשיכו והחריפו. אימייל ששלחתי חודשים קודם לבחור שאהבתי בזמנו התגלה לו בטעות והטריף את דעתו. סמס באמצע הלילה מבחור שלא ידע שיש לי חבר הדיר שינה מעיניו. בכל פעם הסצינות נהיו טעונות יותר, עד למריבה המכריעה שהביאה לפרידתנו הסופית.
אומרים שבזוגיות טובה כל מה שצריך זה חמישה אחוזים של קנאה. ידעתי שגם זוגיות נטולת קנאה אינה בריאה. בן הזוג הקודם שלי היה כל כך מתירני, שלא היה אכפת לו אם הייתי מזדיינת עם אחר (לא שניסיתי). תהיתי אם יכולתי לנהוג אחרת בקשר עם אלון. בכל זאת, יש לי רזומה מפואר בכל הקשור לכמות ואיכות הגברים שהייתי איתם. לא לכל גבר קל לקבל את זה, במיוחד כשרבים מהגברים בחיי נשארו חברים.
מצד שני, אלון לא השכיל להבין את היתרון שבכך – דווקא בגלל שמיציתי כל כך הרבה כרווקה, אני יכולה להיכנס לזוגיות מבלי להרגיש שאני מפסידה משהו. אולי אם הייתי סבלנית יותר לקנאה שלו אז דברים היו אחרת? ואולי רק היה לוקח יותר זמן עד שמפלצת הקנאה שלו היתה חונקת את החופש שלי? תהיתי אם אדם שנבגד יוכל אי פעם באמת לסמוך. האם אפשר לשים משהו מהותי וכואב כמו בגידה מאחור? אני מניחה שכמו כל דבר אחר בחיים - אנחנו חייבים לגדול מתוך הניסיון ולא לתת לעבר לחבל לנו בעתיד.
לפנייה לכתב/ת 
