זך מחוץ לקופסה

נתן זך מוציא כעת בשלושת כרכים גדולים את "כל השירים ושירים חדשים", אבל הדרך שבה הוא עורך את שיריו מאירה אותם באור חדש. הוא מביא בסדר כרונולוגי את שמונה ספרי השירה שפירסם, אבל מכניס גם שירים רבים שנכתבו בתקופת העבודה על כל אחד מן הספרים, והודפסו בעיתונים וכתבי עת. אלתרמן לא נהג כך כשכינס את שיריו. שלונסקי לא נהג כך. וגם לא חיים גורי, דליה רביקוביץ, פנחס שדה או יהודה עמיחי.

אני מתקשה לזכור משורר עברי אחר שכינס את שיריו בדרך שבה בחר זך. וו. ה. אודן האנגלי כינס את שיריו על פי העיקרון המוזר והמעט משעשע של שירים קצרים בכרך אחד ושירים ארוכים בכרך שני. האם זה מקרה שזך תירגם את אודן ואוהב אותו?

זך, מכניס אי סדר בתוך הסדר (צילום: שרה אביטל) 

למה מכניס כעת גם זך אי-סדר אל תוך הסדר של ספריו? כדי להחליש את האמירה של הספרים ולחזק את האמירה של השירים. הוא בעיקר מחזק את האמירה שהיתה בשירים שלא נכנסו לספרים. ספר שירים אינו אוסף מקרי, או תקופתי, של שירים. ספר שירים הוא קונספט מסוים, והשירים שמוצאים את עצמם בחוץ הם שירים שהפריעו לקונספט. כעת רוצה זך להפריע לקונספטים שלו עצמו.

"כוכבים בחוץ", למשל, הוא לא כל השירים שהיו בידי נתן אלתרמן ב-1938, וגם לא כל השירים שהיו טובים בעיניו (הוא פירסם עשרות רבות של שירים, וגם שירים נפלאים, ולא כלל אותם בספר). "כוכבים בחוץ" הוא שלם שגדול מסכום חלקיו. זה שלם שיש בו אסתטיקה שעולה מן הצירוף של השירים הבודדים, והאסתטיקה של שירים אחרים תפריע לה. זה שלם שיש בו טעם ותכלית לסדר שבו מסודרים השירים, וכל התחלה אחרת, או סיום אחר, יפגעו במבנה.

זך אחד מעז

תארו לכם את "שמחת עניים" האפל והמיתולוגי של אלתרמן יחד עם הפיזמונים הקלילים והקסומים כמו "לילה לילה" שכתב בסמוך לספר. תארו לכם את "ברזים ערופי שפתיים" של אבידן, שכולו תחושת אבדון של נמר בודד בישימון המודרני, יחד עם שירים קומוניסטיים (בעלי אופטימיות קולקטיבית פרולטארית) שאבידן כתב לפני הספר. אלתרמן ואבידן לא העזו לכנס את שיריהם כך. זך מעז.

למה? כי אהבה של ימי נעורים נוטה להפוך למכובדות טקסית של ימי זיקנה. ספר קטן שהרטיט לבבות כשיצא לאור - מקבל ריח של חניטה כאשר כרכים הדורים וחגיגיים חוזרים ומביאים אותו אחרי ארבעים שנה כ"נכס תרבותי לשימור". מריח החניטה הזה בורח כעת זך. הוא מפר את המכובדות של המוגמר והבטוח.

לכן מרגש ומרענן לא לקרוא כעת שוב את זך הישן והטוב, אלא לקרוא אותו אחרת כפי שלא

קראנו אותו מעולם, לקרוא אותו גם נגד ההצלחות שלו, לא רק בגללן. שלושת הכרכים מעלים על הדעת את הביטוי האנגלי "לחשוב מחוץ לקופסה". אם ספרי שירים הם קופסאות, בא כעת זך ומציע לנו לקרוא את שיריו גם מחוץ לקופסאות שלהם. גם במחיר של פגיעה בקופסאות.

אביא שתי דוגמאות: אומרים שזך הוא המשורר שהביא בשנות השישים את ה"אני" לשירה העברית ומוטט את שירת האנחנו. זה נכון כאשר קוראים את "שירים שונים", שהיה ספר השירים המשפיע ביותר של זך בשנות השישים. זה לא נכון כאשר קוראים את כל שירי זך מן התקופה ההיא. "שירים שונים" נפתח במלים המצוטטות הרבה: "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה". האני אכן ביקש כאן שקט בתוך תרבות של יותר מדי אנחנו.

בין האני לאנחנו

אבל אחרי שהשירה העברית כולה, כמעט, הלכה בעקבות ה"אני" של זך, ונזהרה - פחות או יותר עד שנות השמונים - מן המילה "אנחנו", מדפיס כעת זך הרבה שירי "אנחנו" משנות השישים. הוא מזכיר לנו שקונספט הבדידות הקיצוני של "שירים שונים" היה רגע של הגזמה סגנונית שלו ולא האמת השלמה.

כעת מציע לנו זך לזכור דברים שהוא כתב בספר נשכח בשם "שירים ראשונים": "יש איזה שוחד גם בבדידות הזאת/ יש איזה שקר גם בהיות לבד". הוא מזכיר לנו שחמש שנים לפני "אני רוצה לומר דבר מה", הוא כתב בלשון אנחנו מובהקת - על הציונות, על הסוציאליזם, על חיפה של שנות המנדט ועל חייל נח"ל ברחוב אלנבי בתל-אביב.

כתב בלשון "אנחנו" על הציונות, הסוציאליזם ושנות המנד"ט (צילום: לע"מ)

האם זה אומר ששירת האני שלו לא היתה שירת אני? האם העריכה החדשה הזאת מבטלת את הצורך הגדול שלו, ושל ממשיכיו, לכתוב בספר "שירים שונים" בשם האני? בשום אופן לא. אבל העריכה החדשה אומרת: שירת האני היתה צורך חיוני של זך, אבל לא כל מה שהיה לו להגיד. היה לזך מה לומר בתוך חשבון האנחנו שלנו ולא רק כנגדו.

דוגמא שניה: "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר". זך קנה את עולמו בשורה הזאת מתוך ספרו "כל החלב והדבש", שהופיע ב-1965. הטון האנטי פתטי הזה היה רגע שבו משורר הטביע את חותמו על תרבות-חיים שלמה ולא רק על שירה. השורה הזאת המחישה למשכילים ישראלים, ולא רק למשוררים, עד כמה התאים להם הטון של "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר".

התאים להם לסרב לפאתוס שהיה מקובל בשנות החמישים. התאים להם לא לתת לשפה להיות אלתרמנית, זאת אומרת יותר הרמונית ומוזיקלית מהחיים. ולא להיסחף ברגשות בלי הבקרה של השכל המפוכח. ולא לשכוח את השלילה שבתוך כל חיוב. התאים להם להיות אירוניים ומסויגים.

עורכים מחדש את חשבון הפאתוס

אבל עכשיו, כאשר מביא זך הרבה שירים שכתב מחוץ לקופסאות, אנחנו מקבלים הרבה מאוד שירים שסרבו להיכתב מתוך ריחוק רגשי, מתוך סירוב לפאתוס ומתוך אירוניה. בשיר "סתיו שפוי" (שזך לא כלל באף אחד מספריו, אבל כעת הוא מדפיס אותו) הטון הוא ממש לא הטון המסויג והמאופק של "השיר הנכון": "הרגישות בדם שהיא ודאי שירה (...) השיכרון הקל של המראות. ההכרעה הרחוקה./ הפאתוס של חיים בעיר גדולה". ואולי שלושת הכרכים האלה הם קריאה לערוך כעת מחדש את חשבון הפאתוס ואנטי-פאתוס בעברית שלנו, בספרות שלנו, ברחובות שלנו.

זה המקום להוסיף מילה על ההלחנות. זך הוא המשורר החי המולחן ביותר בעברית. קרוב ל-70 משיריו הולחנו. בכל אופן, ההלחנות המרובות בחרו כמעט רק את השירים שדיברו בטון של האיפוק והמרירות. זה לא מפליא, כי מוזיקאים לקחו מזך את הטון של העברית שנשמע להם הנכון ביותר לאוזן שלהם ושל בני דורם, מלבד אולי שפי ישי שהלחין את השיר "שבעה". עכשיו, ששירים רבים כאלה מודפסים, מחכה עבודה מרתקת וחדשה למוזיקאים.

מחיר הסלקציה

יש מחיר לחשבון המחודש שעושה כעת זך. יש מחיר להשלכה שהוא משליך את ספריו השונים אל תוך הים הגדול של שיריו שלא כונסו. ברור שהסלקציה שהוא ערך לכל אחד מספריו לא רק שירתה קונספציה שהיתה נחוצה מאוד בזמנה, היא גם ריכזה אליה את רוב השירים המלוטשים יותר.

בשלושת הכרכים שמופיעים כעת יש לא מעט שירים שהם גם מלוטשים וגם "גמורים", אבל

יש גם הרבה נסיונות, התחלות וסגנונות שלא עובדו עיבוד שלם. אז מה? האם שירה היא יהלום מלוטש? יהלומים מלוטשים הם קישוטים. הם חסרים את החיספוס ואת הצרימה שקישוטים באים להסתיר.

זך כתב פעם באהבה גדולה על שיר, שבו אמר המשורר הפולני צ'סלב מילוש, שאלן גינזברג הוא בעיניו המשורר המודרני הגדול ביותר "לפי שלא את המושלם אנו מבקשים, אלא את הנותר מן השאיפה שאינה פוסקת אנו מבקשים". אם שירה היא לא המושלם, זך מפרק כעת את מה שהיה כמעט מושלם ביצירתו. ואם שירה היא השאיפה שאינה פוסקת, זך שואף היום אל האמיתות שהוא עצמו ביטל בעבר.

נתן זך, כל השירים ושירים חדשים, שלושה כרכים, הוצ' הקבוץ המאוחד, 2008