אובדן שחור-לבן
מי שרק האזין לו, לא יכל לנחש את צבע עורו. גיא חג'ג' נפרד מג'ון מרטין, ונזכר באלבומיו ושיריו הגדולים, הצלחתו לפרוץ את חומות חברת התקליטים ה"שחורה" וגם בביקורו בישראל
פחות מחודש אחרי שהוכתר כחבר במסדר האימפריה הבריטית (כמה דרגות מתחת ל"אביר"), נכנס היום (ה') ג'ון מרטין בשערי גן העדן והצטרף למסדר הגבוה ביותר של הזמרים-יוצרים הבריטיים.
הוא יהיה שם בחברה טובה. על קצהו של ענן יוכל לנגן בגיטרה בדרכו הפלאית ולשיר בצוותא עם ג'ון וג'ורג', חברו היקר ניק דרייק וגם אריק קלפטון. קלפטון אמנם חי עדיין, יבל"א, אבל ידוע כבר שנים שהוא אלוהים.
מרטין שלט בקול שלו ללא מגבלות, ואיזה קול מרהיב, מלא (נשמה) ועשיר (בניואנסים) זה היה. עד כמה שהיה וירטואוז בגיטרה, בקול הוא ניגן טוב מכולם. בראשית הקריירה הקול שלו היה רך ונקי, כמעט ג'ון-דנברי. בהמשך הוטבל הפולק העדין בנהר הבלוז הבוצי, וכאילו היה ילד שבגר וקולו התעבה, הוא החל לשיר בקול נמוך, מרחף.
פרץ את חומות הנשמה
את אלבומו הראשון מ-1967 הוציא איאן דיוויד מק'גיצ'י, תחת שם הבמה ג'ון מרטין, ב-Island Records, אז חברת תקליטים שהתרכזה כמעט בלעדית במוזיקה שחורה.
מרטין היה אחד האמנים הלבנים הראשונים שהוחתמו בה, ומי שרק האזין לו לעולם לא היה מנחש את צבע עורו. גוון הקול וההגשה היו מלאי נשמה, בלוז וגרוב שחורים. זה נשפך לו מהגרון בכל פעם שהוא פותח את הפה, הקול הלא הגיוני הזה.
Solid Air שלו מ-1973 היה ונשאר אלבום מופת, ונקודת פתיחה מצוינת לכל מי שרוצה להכיר את מרטין. בשיר הנושא המצמרר מרטין מלהטט עם העיצורים וההברות כאילו ברא אותן כרגע מהאין. אי אפשר ללמוד את זה בשום בית ספר.
השיר נכתב לידידו המנוח ניק דרייק, עוד נפש עדינה וחכמה שהקליטה באותן השנים כמה אלבומי פולק מושפעי בלוז, יפים ושבריריים כדרייק עצמו. כמוהו גם מרטין היה גיטריסט מחונן ויוצר חד פעמי, ובשונה ממנו האריך מרטין ימים. לכל הפחות, באופן יחסי.
Grace And Danger, אחד מאלבומיו היפים והאהובים ביותר, כמעט לא יצא כלל לאוויר העולם. מנהל חברת Island Records דאז, כריס בלאקוול, סירב להוציא את האלבום כי היה "מדכא מדי" לטעמו. מזל ששוכנע אחרת. כדאי להכיר גם את Church With One Bell שיצא ב-1998 והכיל קאברים מגוונים, מהבלוז של גארי דיוויס ועד הטריפ-הופ של פורטיסהד. חביב עליי במיוחד הביצוע הנפלא ל-"He Got All The Whiskey", כאן עם אדי רידר.
כשביקר בישראל בקיץ של 1986, חימם את ג'תרו טאל והופיע גם ב"ליקוויד", בהופעה בה נכחו "מקסימום 30 איש, כולל כל צוות גלי צה"ל" (על פי קוטנר), פגש מרטין את אהוד בנאי, שהעריץ אותו.
"בשבוע שג'ון מרטין היה בארץ פגשתי אותו כל יום", סיפר על כך בנאי בראיון לאהוד בן-פורת,
"הייתי איתו בגלי צה"ל אצל קוטנר, שגם מאוד התרגש מזה שהוא מגיע ולקחתי אותו לאכול קוסקוס. הוא אהב לאכול קוסקוס ביפו וממש התיידדנו. היינו בקשר כמה שנים אחרי זה. זאת היתה סיטואציה אחרת, אתה מבין, קלטתי שכאן ג'ון מרטין יקבל בשמחה אם יבוא מוזיקאי ישראלי ויאמר לו 'שמע אני מכיר את השירים שלך, אני אוהב אותך'".
מר מרטין, אני מכיר את השירים שלך, אני אוהב אותך, נוח על משכבך בשלום. אם אינכם מכירים את מרטין, עדיין לא מאוחר לגלות איזה יוצר יפהפה איבדנו.
