"ילד עשירי ואת עדיין כאן?"
שאלתם, התעניינתם, חקרתם, שלחתם עשרות מיילים ודרשתם לדעת לאן נעלמה מלי גרין. אז הנה, היא לא נעלמה - רק יצאה לחופשת לידה עשירית
הנוף שניבט אלי מבעד לחלון תיעתע בי. לרגע חשבתי שאני נמצאת בשוויץ הקסומה. רק השלג חסר היה להשלמת התמונה. ההרים מכוסים בירוק צפוף, ענפי העצים נעים ברוח וקרני שמש מפזזות צבעו את הרכס הרחוק בגוון כתמתם.
"את לא בסדר! את לא צריכה להיות כאן. מקומך בבית. הילדים אומללים בלעדייך..." עשרות אצבעות מאשימות דימיוניות נשלחו לעברי. יכולתי להישבע שאני רואה אותם מרצדים על הקירות הצבועים בפסטל רך. כמעט ונכנעתי לקולו של המצפון, רק שבאותו רגע בדיוק הזעיקו אותי לבוא לתינוקיה. התינוק שלי רוצה אותי.
תמיד זה מלהיב מחדש
"הנה, הוא רוצה לאכול, הוא רוצה את אמא", חייכה לעברי האחות.
"ילד עשירי ואת עדיין כאן?" הביטה בי אם טרייה שהאכילה בדיוק את בנה הראשון. "איך הילדים שלך מסתדרים?" היא העירה את המצפון שבדיוק נמנם קצת. "את הרי לא זקוקה להדרכה בתזונה נכונה, עיסוי או הנקה".
לכי ותסבירי לכולם שאף פעם לא מתרגלים לתואר החדש-ישן אמא, אמא ל-X ילדים. תמיד זה מלהיב ומרגש מחדש.
"אני כאן, כי התינוק החדש שלי זקוק לי, לפרטיות של מספר ימים. אני כאן כי גם אני עברתי חוויה של הריון ולידה, ברוך השם, ועלי להתאושש ולהתחזק, להיות אמא בריאה לתינוק חמוד ולכל אחיו ואחיותיו.
"את צודקת. הלב שלי נקרע מגעגועים. אני כאן רק יום אחד וכבר שואלת את עצמי, איך הם מסתדרים ומה עם רותי הקטנה שבטח מחפשת את אמא שלה, מבינה שהיא עם התינוק, ואולי קצת מקנאה..."
פתאום, באמצע הדיבור, כשאני חולקת איתה רגשות, חזר אלי הד קולי. אותו קול, אותן המילים, שנאמרו לפני 14 שנה בדיוק. היה זה שבוע לאחר הלידה השנייה. התינוק אושפז לאחר שכבר השתחררנו ובאנו הביתה, ושם, במחלקת הילדים, ישבתי ודמעתי כי ריחמתי על שימי הבכור בן השנה, שנותר אצל ההורים שלי, בעוד הוריו והתינוק נמצאים בבית החולים. כמה ריחמתי עליו. לא הבנתי איך נשים מסוגלות ללדת ילד שני ולהשאיר את הבכור מאחור.
היה זה אותו קול שחזר על עצמו גם בלידה השלישית והרביעית, רק בהבדל קטן אחד, בכל פעם הצטרפו אצבעות דמיוניות מאשימות נוספות.
אושר צרוף
אושרי הקטן הצטרף למשפחה שלנו ביום חמישי לפנות בוקר. הכבישים בדרך לבית החולים היו ריקים. הירח הציץ לו פתאום מבעד לעננים ואז ידעתי כי הוא מבשר לי בשורה. "יהיה בסדר", הוא אמר לי, ואני רק הבטתי בו בלב פועם מפחד מהול בהתרגשות.
לא חלמתי כי שעה לאחר מכן אחזיק בזרועותיי את אושרי הקטן. כשמו כן הוא, אושר! כולו אושר צרוף. מי זוכר בכלל שהוא נולד לאחר הריון שכלל בחילות וצרבות והרבה חרדות. הכל התגמד מול היצור הזעיר והמדהים שהונח בזרועותיי. שכבתי שם נפעמת. נשמה חדשה באה לעולם ואני זכיתי בה.
הטלפון הראשון אחרי הלידה היה לאחים הגדולים שלו. אחד אחד הם ביקשו לדבר איתי. "אמא, מתי את חוזרת?" אני שומעת את קולה של אביבה מעבר לקו. "עוד יומיים. אני שומרת כאן על התינוק, מקבלת עוד קצת כוח", השבתי לה בחיוך. "הוא מאוד דומה לך, אביבה".
אמא, אל תדאגי, עכשיו שאת לא בבית, אני מדמיינת כאילו שאת בבית", מימי המקסימה, שצובעת כל דבר בצבע הדמיון הבריא מעלה לי את מפלס השמחה בלב. "את יודעת, מימי, התינוק מאוד דומה לך", אני מספרת לה ושומעת את קול נשימתה המתלהב.
גם דודו שמח לשמוע כשהתקשר אלי כי התינוק דומה לו, מה שלא עצר אותי מלספר לחיים שהתינוק הכי דומה לו. פשוט בול.
אפילו שימי הבכור, שחצה כבר את הגבול והוא שייך לגיל העשרה, התרגש לשמוע שהתינוק דומה דווקא לו. "למה את מתכוונת, אמא?" שאל בקולו הגברי.
"העיניים, המבט...", הסברתי לו והוא ביקש הסבר מנומק יותר.
כמה שעות לאחר מכן, הטלפון צלצל שוב. הפעם זה היה הפרטנר שלי. "אל תשאלי, חזרתי הביתה, הילדים התנפלו עלי בהתרגשות. 'אבא, אמא אמרה שהתינוק דומה לי', שירה שאגה בשמחה. 'לא נכון, אמא אמרה שהתינוק דומה לי', יעל גערה בה".
"'חחחחחח, איזה מצחיקות אתן , הכי הכי הוא דומה לי', מימי תלתה בי זוג עיניים מאושרות.
ושימי קרץ לי ממרומי גובהו, 'העיינים והמבט שלו, בדיוק כשלי, הא?'"
הבטתי באושרי הקטן, "אתה יודע מה? אפשר למצוא קווי דמיון לכולם".
"זה בדיוק מה שאמרתי להם", ענה הפרטנר.
אני מגפפת את אושרי הקטן בזרועותיי, הוא מחייך אלי בעווית תינוקית בלתי רצונית, ואני מרגישה שבדל החיוך הזה, היה שווה הכל - כל חודשי ההריון והלידה.
אז הנה, מצאתי לי כמה דקות לשבת ולכתוב לכם. בפעם הראשונה אני מתייחסת אליכם, הקוראים שמלווים אותי באופן ישיר, כי המייל שלי התפקע בשבועות האחרונים. התרגשתי לקרוא שרבים וטובים מתגעגעים לשמוע ממני, שואלים לאן נעלמתי. מגיעה לכם תשובה.
אז זהו, שלא נעלמתי, רק יצאתי לי לחופשת לידה עשירית.
- מלי גרין,
סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס עשרה.
לפנייה לכתב/ת 
