הדון האחרון בהחלט חוזר הביתה

כשמריו פוזו ישב לכתוב את "הסנדק", הוא לא תכנן טרילוגיה, לא חלם על תהילת עולם ולא היה בטוח שיש שוק למוצר שלו. כל היתר, כולל "ספיק סופטלי לאב", שייך לאחת ההצלחות הכי מוצדקות בתרבות הפופולארית של אמריקה. פוזו היה מעורב גם בכתיבת התסריטים לשני סרטי הסנדק הראשונים, ומי ששכר את שירותיו פשוט לא טעה. היה לו, בספרים "הסנדק" ו"הדון האחרון", חוש מופלא לעיתוי נכון, לקצב מסחרר של עלילה, למורכבות של דמויות שמשורטטת בקווים ברורים ובלתי מתפשרים. ואחר כך הוא הזדקן.

המון עמודים בלי דם

"אומרטה" הוא הספר שפוזו הזיע עליו בשלוש שנות חייו האחרונות. הוא מת לפני שנה בביתו בלונג איילנד. הוא היה בן 79, ובגיל הזה לפעמים אין לסופרים סבלנות לפתח דמויות עמוקות, וגם לא למלא את הדפים בנהרות של דם, אבל זה מה שרציתי ולא מצאתי ב"אומרטה" שראה אור לפני שבועות מספר בארצות הברית.
רוצים להתאהב? האופציה היא אסטורה ויולה. אנחנו פוגשים אותו לראשונה כשהוא בן שנתיים, לבוש שחורים ורוכב על סוס בלוויה מרשימה של אביו, הדון וינצ'נזו זנו. לפני שמת, הספיק הדון להסדיר כמה עניינים של כבוד וגם לדאוג לבן זקוניו, אותו הפקיד למשמרת בידיו של דון אפרילה ריימונדה הצעיר.
דון אפרילה הוא דמות מעניינת: הוא לא מאמין בחמלה נוצרית, אלא בחובתו של אדם לשאת בכל רגע נתון בכל התוצאות של מעשיו. לפיכך, הוא מבקש להרחיק את שלושת ילדיו מפעילות מאפיוזית כלשהי ולדחוף אותם למוקדי הכוח הלגיטימיים של החברה האמריקנית. אז ואלריוס נשלח לווסט פוינט לעיצוב האישיות ונהייה קולונל, מארקאנטוניו הופך למפיק טלוויזיה כל יכול וניקולה הקטנה היא עורכת דין פמיניסטית שנלחמת בנחישות נגד עונש המוות, למרות שאבא שלה דווקא מסכים שאנסים ורוצחים לא מוכרחים להמשיך לחיות.
ומה עם אסטורה שלנו? טוב-לב ויפה עיניים, הוא מתאהב בניקולה וכשהדון אומר שאסור, הוא מסתפק בקריירה של יבואן מקרוני, בגידול סוסי רכיבה ובשירה חסרת כשרון אך מלאת אהבה של בלדות סיציליאניות נוגות. מבחינה נפשית, הוא הכי קרוב לדון ואף מצטרף אליו מדי שנה לביקורים במולדת הישנה. ככל שהוא מתבגר, הוא מבין כי הנתק בין צאצאי הדון לבין חיי הפשע חייב להיות מושלם, בעוד שהוא, אסטורה, ממונה על מה שנותר מכבוד המשפחה.

המון עמודים עם קצת דם והפי אנד

הכל משתבש כשדון ריימונדה פורש מעסקיו ונרצח על מדרגות הכנסיה בטקס הקומוניון של נכדו. לאסטורה ברור שהוא חייב למצוא את השניים שירו בו ולהשיב את סדרי העולם על כנם, כלומר – לרצוח אותם. שהרי אין לתת אמון מיוחד בשלטונות החוק. אלה מיוצגים כאן בדמות איש האפ.בי.איי סילקה, עוד אחד מסדרת השוטרים המושחתים שפוזו אהב להשניא עלינו, וגם – מחמת צוק העיתים – בדמותה של בלשית אפרו-אמריקנית אכזרית, רעת לב וגבוהה נורא. לא לדאוג, כולם מקבלים בדיוק את מה שמגיע להם. אסטורה מציל את הבנקים שדון ריימונדה הוריש למשפחה מצפורני קרטל הסמים, רוצחיו של הדון נתפסים ונרצחים, בסצינה הכי מוצלחת בספר, ואסטורה עצמו מחליט לחזור הביתה, אל חביות הזיתים וארגזי הלימונים וניחוח הפרדסים בכפר קסטלמארה-דל-גולפו. הנוף עוצר נשימה, במיוחד לצידה של רוזי המאפיוזית – כן, גם בחורה וגם מאפיוזית ואפילו לא סיציליאנית – שמוותרת על דוקטורט בפסיכולוגיה כדי לחלוק את כל היופי הזה עם אסטורה. האם יוולדו להם מאפיוזים קטנים וחמודים? האם יימצא אוייב נושן שירצח את אסטורה ויאלץ את רוזי אלמנתו לבצע נקמת-דם? נראה שלא: פוזו מבלה עכשיו בשמיים, בין פורעי-חוק מלאכיים לבין נשמות טהורות שמתו לשווא. אבל הוא עצמו קובע בצער, בספר הכי פחות טוב שלו ומפיו של דון ריימונדה: "בשביל מה להתעסק בפשע, כשאפשר להנפיק חברה בבורסה ולעשות מליונים".
"אומרטה", על פי הגדרה מילונית שמופיעה בתחילת הספר, היא "קוד של כבוד סיציליאני הקובע כי אין מלשינים (לשלטונות) על פשעים שנחשבים לעניינים הפרטיים של המעורבים בהם". הקוד לא נשבר בספר, אבל גם אף שיא של פוזו לא נשבר, אפילו לא מושווה.

Omerta", Mario Puzo, Random House, June 2000"