מלחמת דת בצה"ל?

החינוך הצה"לי מופקר / מוטי שלם

מאז כניסתו של הרב אביחי רונצקי לתפקיד הרב הראשי לצה"ל, נתערערו גבולות הגזרה, תחומי האחריות והתפקידים שהיו מקובלים בין קצין חינוך ראשי לרב הצבאי הראשי. הרבצ"ר, שאינני רואה בו אך ורק כמי שאמור לספק שירותי דת לציבור שומרי המצוות בצה"ל, החל לקרוא תיגר על מה שהוגדר במובהק כתחום אחריותו של הקח"ר, וביקש לעצמו סמכות ואחריות לטפל בשאלות ערכיות וחינוכיות הנוגעות לכלל חיילי צה"ל. הרבנים, כך על פי תפיסתו, הם מחנכים מעצם מהותם ובתור שכאלה עליהם לפעול בקרב כלל חיילי צה"ל.

הגיעו הדברים לידי כך שבמבצע "עופרת יצוקה" הייתה הנוכחות של הרבנים הצבאיים בקרב הכוחות הלוחמים ניכרת מאוד ויומרתם לשמש כמחנכים לכלל חיילי צה"ל קיבלה ביטוי בשיחות ובמפגשים רבים שקיימו עם החיילים לפני כניסתם ללחימה ובזמן הלחימה עצמה.

הדיון בשאלת האחריות על החינוך בצה"ל בין הרבצ"ר לקח"ר נראה הזוי מעיקרו. בהקבלה, הפקדת החינוך לערכים בצה"ל בידיו של הרב, דומה להפקעת האחריות לחינוך ממשרד החינוך והעברתה לדי הרבנות הראשית.

כיצד קורה שדיון מופרך מסוג זה, שמובן מאליו שאינו יכול להתקיים ביחס למערכת החינוך, יכול להתפתח בצה"ל? איך ייתכן שהרבנות הצבאית, בעזות מצח, תתבע לעצמה אחריות על החינוך בצה"ל, והרמטכ"ל עד לרגע זה מחריש?

ההסבר נעוץ כנראה בדרך התנהלותם של מפקדי צה"ל ב-20 השנים האחרונות ביחס לחיל החינוך. כשם שההנהגה במדינת ישראל הקפידה להצהיר על חשיבותו מעל כל במה ובה בעת קיצצה באכזריות בתקציבים, כך ממש נהג הפיקוד בצה"ל במערכת החינוך שלו.

עיקר כוחו של חיל החינוך במלחמת יום כיפור ובשלום הגליל היה בצוותי מרצים ומסבירים במילואים שהוצמדו ליחידות הלוחמות, סיפרו על הנעשה בגזרות שונות של המלחמה, חיזקו ועודדו את רוח הלוחמים ונפגשו עם המפקדים הבכירים כדי לחלוק עימם את חוויותיהם מהמפגש וכדי לשקף עבורם את הלכי הרוח בין החיילים ואת מצוקותיהם. סופרים ומשוררים, אנשי רוח ואקדמיה, לוחמים לשעבר ומיטב האליטה האינטלקטואלית הציונית ועם המחויבות הלאומית העמוקה נמנו עם יחידת מילואים זו. בתקופות שגרה היו אנשי היחידה במילואים משובצים להרצאות עיוניות ולסמינרים בבסיסי צה"ל על נושאים שהחליט קצין חינוך ראשי מכוח תפקידו ואחריותו החינוכית.

יחידה זו, יחד עם מאות תקנים של קציני חינוך קוצצו בשני העשורים האחרונים ופגעו פגיעה אנושה ביכולותיו המקצועיות של הקח"ר. קיצוצים אלו, שלא הושתו על הרבנות הצבאית כלל ועיקר, הביאו למצב אבסורדי שבו הייתה הנוכחות של אנשי הרבנות הצבאית בימי "עופרת יצוקה" ביחידות הלוחמות משמעותית מזו של קצין חינוך ראשי נעדר יחידת המרצים.

הנה כי כן, על רקע היחלשותה של מפקדת קצין חינוך ראשי מרשה לעצמו הרבצ"ר לתבוע לעצמו את האחריות על ערכי צה"ל ועל רוח הלחימה שלו, ועל הזכות להורותם לחיילים ומפקדים.

הוא אף זוכה לתמיכה מצד הטוענים כי יש להעדיף את הקו החינוכי של הרבנות על זה של קצין חינוך ראשי מטעמים ערכיים מהותיים. בעוד שהקו המיוצג על-ידי קצין חינוך ראשי זורע בקרב החיילים והמפקדים בלבול, מבוכה ו"שיבוש רוחני" – עד כדי פגיעה ביכולת המבצעית, אנשי הרבנות ילמדו את החיילים את האמונה בצדקת הדרך, יטעו בהם מוטיבציה ויחזירו אותם לשורשים הלאומיים ציוניים. למרבה הצער, דברים אלה מוטעים, מטעים ומסוכנים ביותר. אם יש דרך בטוחה לפגוע בצה"ל פגיעה אנושה הרי היא במתן סמכות ואחריות לחינוך בידי הרבנים והפקעתו מידיה של מערכת החינוך האחראית והמקצועית של צה"ל.

הפעולה החינוכית העיקרית שמקיים חיל החינוך לאלפי מפקדים בכירים וזוטרים נעשית באמצעות "מכון הרטמן", באמצעות "יד ושם" בתוכנית "עדים במדים" ובאמצעות סגלי החינוך המסורים שלו.

מהרמטכ"ל נדרשת פעולה מיידית. ראשית עליו להבהיר שלקצין חינוך ראשי המנדט על החינוך בצה"ל ולקבוע בבהירות ובחדות את גבולות הגזרה בין תחום אחריותו של הרבצ"ר לתחום אחריותו של קח"ר. על הרמטכ"ל גם לצייד מחדש את קצין החינוך באמצעים הנחוצים לפעולתו ולהפעלתה מחדש של יחידת המרצים במילואים. זו חובתו ואחריותו אם הוא אכן חרד לחוסנו הערכי של צה"ל.

ד"ר מוטי שלם, מנהל התכנית למנהיגות חינוכית בצה"ל במכון מנדל למנהיגות . סא"ל (מיל') בחיל החינוך

חופש דת הוא אחד מהעקרונות המקודשים ביותר בדמוקרטיה הליברלית. אולם במסורת הפוליטית המערבית המשמעות המרכזית של חופש דת איננו רק החופש מדת, אלא גם החופש לדת. החופש לבחור בכל אפיק שתרצה על מנת לבטא את הדחפים הדתיים שלך. כפיית דת היא כבר פגיעה בחופש הדת.

באותה מידה ממש, שלילת האפשרות לביטוי דתי היא פגיעה בחופש הדת. ההופעה של הרב הצבאי הראשי בפני לוחמים ערב הכניסה לעזה, היא ביטוי של חופש הדת בצבא. מתן אפשרות לחיילים שמעוניינים בכך, דתיים ולא דתיים כאחד, לשמוע דברי חיזוק דתיים, אינה מהווה פגיעה בחופש הדת, אך שלילת אפשרות זו - דווקא כן.

הדברים נכונים ביתר שאת דווקא ערב מלחמה, עת רגשות דתיים מתעוררים בקרב חלק מהחיילים. אם הצבא לא היה נותן לאותם החיילים מענה בדרך הרגילה, הוא היה שולל מהם אפשרות לביטוי דתי ופוגע בחופש הדת שחברה פתוחה וסובלנית דוגלת בה.

לב המהפכה שמחולל הרב אבי רונצקי ברבנות הצבאית הוא בשבירת הסקטוריאליות שלה. הרב הצבאי איננו עוד הרב של החיילים הדתיים. הוא הרב של כולם, של כל מי שמעוניין בכך. גם החייל שאיננו דתי יודע שאם יחפוץ בכך – יש לו רב. במשך שנים חטא הצבא בהכחשת הרגשות הדתיים של חיילים שאינם דתיים, וכך באמצעות סקטוריאליזציה של היהדות פגע בחופש הדת של רבים מהם.

אולם מלבד העניין הדמוקרטי העמוק, יש סיבות כבדות משקל נוספות לתמוך בפעולותיו של הרב רונצקי ערב המלחמה בעזה. השיח שניהל עם הלוחמים שירת לא רק צרכים דתיים של חלקם, אלא גם את הצרכים הפסיכולוגיים של רובם.

מצבם הנפשי של חיילים ערב מלחמה נוטה להתערער. לפתע הכחשת סכנת המוות שמלווה את חייו של כל אדם ומאפשרת את תפקודו, נסדקת. חיילים רבים נזכרים באותם רגעים בשבריריותם של החיים, בסופיות שלהם. המוות הופך לפתע לאופציה ריאלית. עבור חלק מהם, שיחה של רב שנותן למלחמה משמעות שגדולה מסך קרבותיה, היא ממש הצלה. וכך חיילים שמקבלים משמעות, יכולים להתמודד עם החרדה. שהרי על אף העמידה מול הסופיות של עצמו, נעמד החייל באותו הרגע מול הנצחיות של עמו ושל תרבותו.

חרדת המוות, היא לא רק אוייבו הגדול של נפשו של החייל, אלא גם של המקצועיות שלו. חיילים שפוחדים פחות הם חיילים אפקטיביים יותר. לצד יצירתיות ונחישות, אומץ לב היא התכונה החיונית ביותר בשדה הקרב. הצבא יכול לחנך לנחישות, יכול לתרגל יצירתיות, אך גבורה איננה ניתן ללימוד. היא תלויה בהשראה ובהבנת המשמעות.

חיילים שנחשפים למסרים מעודדים שמעניקים משמעות ללחימה כולה הם מלוכדים יותר ואמיצים יותר. במובן זה עשה הרב רונצקי את עבודתו לא רק כרב אלא גם כקצין בכיר בצבא. הוא שידרג את יכולות הלחימה של החיילים ונתן את תרומתו לניצחון.

אם הרב רונצקי היה בוחר להיות ספק שירותי דת לחיילים שמוגדרים סוציולוגיית כדתיים, הוא היה מועל בתפקידו כקצין וכרב גם יחד. שבירת הסקטוריאליות של הרבנות הצבאית הראשית מגבירה את איכות הלוחמים, נותנת מענה נפשי ודתי לצרכים של חלק מהם, ומעל לכל - מקדמת את חופש הדת בצבא.

ההצהרות המתלהמות הקוראות לשיבת הרבנות לחצר הקטנה ש"נועדה" להם, תוך שלילת האפשרות של הרב הראשי לפגוש את כוחות הלוחמים, מהוות לא רק פגיעה בצרכי חיילים רבים שאינם מזדהים כדתיים. זו גם פגיעה עמוקה ביסוד הליברלי העמוק של חופש הדת: החופש לדת.

ארז אשל, מראשי המדרשה למנהיגות . מ"פ במיל', נלחם במלחמת לבנון השנייה