ללדת שמינייה זה הישג אדיר?
תאוות פרסום, עבירות אתיקה וחוסר אחריות משווע: הכל היה בסיפורה של נדיה סולימן, שילדה שמינייה השבוע רק מכיוון שלא הסתפקה בששת ילדיה הקיימים ורצתה עוד
הם עמדו מאחורי סוללת המיקרופונים ולא מיצמצו אפילו פעם אחת כשאמרו: "כולם בריאים, כולם מרגישים טוב, חיים ובועטים." הם חייכו בסיפוק ענק, מפני שעבורם - רופאים מיילדים בקליפורניה - זהו הישג נדיר מאוד, רק הפעם השנייה בהיסטוריה שמצליחים לגדל ברחם אחד שמונה עוברים פרי הפריה מלאכותית אחת, וכולם נולדו חיים. ובועטים, כמובן. וכך קיבלנו את תחילת הסיפור: המון אופטימיות ותחושה של סיפוק במערכת הרפואית.
לילד אחד שצפה בפיסת החדשות המשמחת הזאת היו כמה שאלות לא רעות: איפה אמא שלהם ואבא שלהם, רצה לדעת, ותחילה לא השכילו הערוצים ליידע אותנו. אמרתי לו שאולי הם רוצים לשמור על פרטיות, אבל גם צרכן תקשורת מתחיל בן תשע מינוס יכול לנפנף את הטיעון הזה בקלות: "אם היו רוצים," אמר. "לא היו מספרים לכל העולם. תבררי מה קרה שם"?
הוא חושב שבגלל שאני עיתונאית יש לי דרכים משלי לדעת כל מה שארצה, גם אם כבר ברור שאמא ממש לא יודעת הכל וכבר אפשר להסתיר מפניה תעלולים רבים לאינספור תחת חיוך מלאכי-שדוני-מיתמם. אלא שהפעם, יום ויומיים אחרי החדשות, המשיכה השמינייה להטריד אותו: "ביררת"? הוא שאל שוב ושוב.
ואז נאלצתי לספר לו סיפור ארוך ומורכב על חוסר אחריות, תאוות פרסום, אתיקה, הממסד הרפואי והקלות הבלתי נסבלת של הפקדת חיי אדם בידי אנשים... איך נקרא להם? בלתי אחראיים בעליל.
כי נדיה סלימן, אמא לשישה, כולם פרי הטכנולוגיה המפעימה והנהדרת הזו שיוצרת חיים במכל קטן מתחת למיקרוסקופ, לא הסתפקה במה שיש ורצתה עוד. היא מובטלת, מטופלת בשירותי הרווחה, נתמכת בידי זוג הורים מיואשים וקוקואית בעליל.
היא הלכה לרופא, מן הסתם, וכאן הסיפור מתחיל להסתבך: כנראה שהיה שם מישהו שאיכות חייהם של ילדים וזכויותיהם לחיים נורמליים ממש לא מטרידים אותו, מפני שעבורו היצורים האלה הם באמת לא יותר מאוסף תאים רוטטים. אז המישהו ועדת עוזריו התעלמו בחן ממציאות חייהם של נדיה וששת ילדיה - בני שנתיים עד שבע בסך הכל - וייצרו בעבורם שמונה אחים. אם יחיו, אחרי שמשלמי המסים ייפרדו מכמה מיליוני דולרים שנחוצים כדי להחזיקם בחיים, הם יגיעו הביתה, והמשפחה מקווה למכור את הסיפור המלא והבלעדי בכמה מיליונים נוספים, כי אחרת כולם צפויים לחרפת רעב.
אז שיקחו אותם ממנה וייתנו למשפחות שאין להם ילדים בכלל, הציע הילד בדאגה, או לכאלה שרוצים עוד אחד. נגיד אנחנו? אפשר לקבל אחד? רק אחד?
בשלב מסוים של חייו, כמעט כל ילד יספר למשפחתו שהוא רוצה עוד אחד, ולטעמי צריך לקטוע את הפנטזיה הזאת בעודה באיבה, בדיוק כפי שמיד עשיתי: אנחנו לא רוצים, אמרתי לו. אנחנו לא רוצים לא בגלל שאיננו מחבבים ילדים, להפך. דווקא בגלל שיצורים זעירים מחממים לנו את הלב, דווקא בגלל שכולנו מבקשים להסניף תינוקות של שכנים וחברים, דווקא בגלל שאנחנו - כלומר, אני - מעריצים משפחות שיש להן את הכוח והיכולת לגדל חמישה-שישה ויותר בהרמוניה יחסית. אהבה, אמרתי לו שוב, זו אחריות, ואחריות פירושה לטפל בילדים האלה, וכאן נעשה מעשה קשה מאוד של חוסר אחריות.
אז שיזרקו את הרופאים לכלא ויעשו להם זריקות מכאיבות, הציע כפתרון. ואת האמא הזאתי גם כן. ככה לא יהיה לה עוד חוסר אחריות, קבע בסיפוק ונמרח עליי, בדרך להתכרבלות בה הוא עדיין מתלבט בין זהותו כגבר-בעיני-עצמו לרצונו המובהק להיות לרגעים רק תינוק. הסנפתי אותו קצת והמשכתי להסביר שזה באמת לא כל כך פשוט, ובכל מקרה צפויים לילדיה של נדיה סולמן חיים בעייתיים בעליל, ואף על פי שכל מי שטיפל בה בדרך ליצירת החיים האלה ידע זאת וצריך היה לדעת שאסור לו לשתף פעולה עם רצונה בעוד תינוקות, בכל זאת עשו מה שאסור. וספק גדול אם מישהו ייענש על כך. לבד מן הילדים, כמובן.
כשצפות השאלות הגדולות באמת, בני מגלה לאט לאט את אוזלת ידם של המבוגרים, את חוסר יכולתם לתקן את השגיאות הגדולות שעשו, את נכונותם לשגות באופן שמכאיב לאחרים. ברגעים האלה הוא עדיין פונה ליושב במרומים ומבקש ממנו להתערב, וככה, בתוך חיקי, אני שומעת סוג של מלמול שהופך לתפילה: אלוהים? תעשה טובה? שלא יהיו עוד דברים כאלה, שמי שמתחשק לו מכין המון ילדים במבחנות בלי להכין לו קודם משפחה טובה?
ואינני יכולה שלא להצטרף, בהסתייגות הנובעת מבגרותי. בין אלוהים לבין המבחנה ניצב אדם, ולא תמיד הוא עושה את המעשה הישר והטוב. את זה, אני מחליטה, נספר לו ביום אחר, כשכבר לא ידאג לשמינייה הקטנה.
אבל הוא מקדים אותי. מבחינתו הנושא נסגר בתפילה. נכון אהבה זה אחריות? הוא מחייך, ואני שמחה בהבנתו: אז עכשיו את אחראית להביא לי ביצת הפתעה. ואם תהיה בפנים בובה של תינוק, נשחק איתו בכאילו. אבל רק אחד. לא שמונה.
