אל סיד

בשביל אחד שבתכלס לא ידע לנגן, לסיד וישס יש השפעה עצומה על עולם הפופ. שלושה עשורים אחרי מותו הוא עדיין משמש השראה לרוקרים דה לה שמאטע - פיט דוהרטי הוא רק דוגמה עכשווית אחת מתוך עשרות - שמנסים לקחת את קלישאת הסקס סמים ורוקנרול עד לקצה כפי שהוא עשה, ולפעמים כמעט מצליחים. גם בתעשייה די חולים עליו: אפשר ממש לחוש בבאז לקראת יום השנה ה־30 למותו, ותהיו בטוחים שבשבועות הקרובים תיתקלו בכמה מוצרים חדשים שיצאו כדי לעשות עוד כמה ג'ובות על חשבונו. סיד עצמו, כמובן, מת בלי לראות איך השם שלו הופך לתעשייה משגשגת. ההימור שלי הוא שאם הייתם מספרים לו את כל זה, הוא היה מביא עליכם יריקה כמיטב המסורת.

ב־2 בפברואר 1979 מת וישס, או בשמו המלא ג'ון סיימון ריצ'י בוורלי, ממנת יתר של הרואין שסחב מהסטאש הפרטי של אמא שלו. כמה שעות לפני כן הוא שוחרר בערבות ממעצר שאליו הושלך כששיפץ למישהו את העין עם בקבוק - תקרית לא בלתי אופיינית להתנהלות שלו כחבר הסקס פיסטולז. באותו זמן הוא גם עמד לפני משפט בחשד לרצח החברה שלו, ננסי ספנג'ן, שגופתה הדקורה התגלתה כמה חודשים קודם. כך באו אל קיצן 21 שנים קצרות ועקומות עם מעט מדי רגעי אור: ג'ון המעונה התפנה אל מאורת הסמים הגדולה שבשמיים, סיד האייקון זכה בחיי נצח.

"רגע, אני לא זוכר, קשרתי את האופניים?" (צילום: גטי אימג')

הקליפה המלאכותית ששמה סיד וישס תמיד היתה חשובה הרבה יותר מהאדם שבתוכה. האיש נטול הכישרון והכישורים הצטרף לפיסטולז במקום הבסיסט המקורי של הלהקה, גלן מטלוק (שדווקא ידע לנגן, אבל לא היה "מספיק פאנק"). וישס היה פאנקי במראה ובאטיטיוד, ואפילו נחשב לממציא ריקוד הפוגו - אלא שלרוע מזלו הוא גם היה אידיוט נוח לתמרון שנתן למלקולם מקלארן, המנהל הנכלולי של הלהקה, לנצל אותו ולהפוך אותו למותג הפאנק המושלם.

להגנתו של מקלארן ייאמר שווישס נכנס בחפץ לב לדמות האכזרית הזאת, שרק השתפרה ככל שנעשתה דפוקה ואבודה יותר. כל שטות שעשה רק הגדילה את המיתוס: ההרואין, הכתובות שנהג לחרוט על החזה תוך כדי הופעה, התקריות

 האלימות (פעם הוא עיוור אישה שצפתה בהופעה כשזרק עליה כוס, ובמקרה אחר פוצץ במכות את עיתונאי הרוק ניק קנט בעזרת שרשרת של אופנוע). אפילו הרצח של ננסי - שאולי ביצע ואולי לא, זה לא באמת חשוב - הצטרף לרשימה ארוכה של שערוריות שהוכיחו את עצמן כרווחיות מאוד. וכל זמן שסיד וישס ייצר כסף, כמעט לאף אחד לא היה אכפת מג'ון סיימון ריצ'י. גם היום, עצוב לומר, זה עדיין עיקר העניין.

מכל סיפורי המעשיות האלה יש רק רגע בלתי נשכח אחד שווישס בכל זאת הותיר אחריו: הקטע המפורסם מ"תרמית הרוקנרול הגדולה" של ג'וליאן טמפל, שבו הוא מבצע את My Way של סינטרה, ושבסופו הוא שולף אקדח ויורה להנאתו בקהל של בורגנים דשנים ומפוטמים. אם צריך לבחור אימג' מכונן אחד שמגדיר מהו פאנק, זה חייב להיות הקטע הזה (אגב, זאת גם אחת הסיבות היחידות לצפות בסרט המחריד ההוא). אפילו אם הוא בין הגורמים לזה שגם היום סיד וישס עדיין נתפס כמין קריקטורה, ולא כדמות הטרגית - גם אם האידיוטית - שהיה באמת.