הבצורת כאות

כאן, על ספר המדבר, וללא נהר, הבצורת היא האורח הלא-קרוא הממתין. הבצורת מוליכה בשקידה סבלנית את המדבר לחצות את הספר אל הארץ המעובדת, צפונה ומערבה.

העולם כולו מתחמם, מים הפכו למוצר חיוני ואוזל בעיקר בארצות שבהן כמהים להם לרוויה, לא למען מדיחי הכלים. יש לה לבצורת משמעות כאן, בצמוד לארץ. כי את משמעותה היא לובשת לא כמושג מופשט, אלא רק בזיקה לעם היושב בארצו ומושל בעצמו. הבצורת לובשת את משמעותה לא רק בזיקה למקום, אלא גם ובעיקר בזיקה לישיבה ולריבונות.

אולם הבצורת כשאלה קיומית ומוסרית עולה רק עם ההתיישבות של בני ישראל בארץ, והריבונות שצמחה עם התבססותם כעם. מרגע שהשבטים הנודדים היו לעם של עובדי אדמה התלויים במטר השמים לקיומם, אין יושבי הארץ יכולים לפתור את בעיית הרעב בהגירה. במימד המוסרי, הפכה התלות במטר השמים לסמל של התביעה להתנהגות מוסרית כתנאי לקיום בארץ המובטחת.

"...ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוהיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י"א-י"ב). מכאן ואילך נתפשת הבצורת כאות, כעונש על אי-ציות. שכן הארץ, מן המקרא ועד ימינו, היא הזירה שבה עולה שאלת האחריות של עם ישראל, כעם ולא כאוסף יחידים. רק עם הריבונות, שהישיבה בארץ היא תנאי לה, ניתנת או אולי מוטלת האחריות.

הבצורת היא מוקד החושף בעדשתו הלוהבת את הכוח האנושי, היומרה והיוהרה, והרסנותם. מקור המושג בצורת בפועל לבצר. בניית חומה היא עוצמה הנובעת מתושיית האדם. אולם זהו המצב שבו הופכים השמים למִבצר המונע בעד הגשם לרדת, מצב המדגיש את הנבצר, החושף אדם בחולשתו.

סיפור אליהו ואחאב מפגיש בבצורת שתי צורות של עוצמה אנושית הרסנית. מרגע המפגש עם אליהו במקרא, אנו מוצאים אותו עומד בזיקה לאחאב. זהו מפגש של שתי ריבונויות, זו של המלך מול זו של האל. הבצורת שמטיל אליהו על הארץ נועדה למתן את שכרון כוחו של אחאב, והיא אכן פוגעת במקור כוחו, חיל הפרשים. את אחאב אנו פוגשים כאשר הוא ועבדיו הולכים "אל כל מעייני המים ואל כל הנחלים" בתקווה ש"אולי נמצא חציר ונְחַיֶה סוס ופרד ולא נכרית מהבהמה" (מלכים א' י"ח, ה').

בלהיטותו לבצר את הכוח הצבאי שלו, אין אחאב מוטרד מסבל האדם כמו מהחשש שסוסיו ימותו. יש כאן אזכּוּר סמוי לאיסורי חוק המלך בספר דברים "רק לא ירבה לו סוסים", שמטרתו למנוע מן המלך הישראלי להידמות למלכי הגויים. ואכן, יש אירוניה בכך שאחאב מכנה את אליהו "עוכר ישראל", שכן לא ברור אם הוא רוגז על הסבל שגרם אליהו לעם או על הפגיעה בכוחו הצבאי.

אלא שלא רק אחאב שיכור כוח. בפסוק הראשון שבו אנו מכירים את אליהו הוא כבר מכריז שלא יֵרד "השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברִי" (מלכים א' י"ז, א'), לפי דברו של אליהו.

כל עלילות אליהו עוסקות באופן סמוי וגלוי ביוהרה המתגלית בביטוי זה ובדרכי פעולתו של אליהו. אליהו מתווך בין שמים לארץ, הוא עוצר את ברכת השמים – הטל והמטר, במקומם מוריד הוא מן השמים אש ושופך לא מעט דם. בהטלת הבצורת הוא גורם, בנחישותו ובקיצוניותו, סבל רב לאחיו. זהו סבל שאליהו עצמו נדרש להתנסות בו, והוא מסתתר בנחל כרית המידלדל כדי לחוות את חוסר האונים שגורמת הבצורת. אך אליהו אינו לומד לגלות חמלה ולראות עצמו כחלק מציבור. הוא ממשיך לראות עצמו בדמות "ואיוותר אני לבדי", וייתכן שבשל כך הוא גם ממהר לסיים את תפקידו בעלייה באש השמימה. האש והבצורת, האמורות לייצג את האל, מוצגות בסיפורי אליהו במידה רבה כתוצר של גאווה והפרזה אנושית של אליהו. הבצורת אם כן מוטלת בשל מעשי בני-אדם, בשל כוחניותו של המלך, אך גם בשל קנאותו של הנביא.

בצורת ציונית

גם הבצורת שלנו כאן היא בצורת שיש לה משמעות רק על רקע התיישבות עם ישראל בארצו, ועל רקע התנסותו בריבונות. הבצורת לובשת את ממדיה ואת משמעותה על רקע האידיאולוגיה הציונית כשאיפה למהפכה מוסרית ושינוי עצמי בדרך של התיישבות האומה. הבצורת גם לובשת את משמעותה על רקע ההשחתה והכוחניות שנלוו להצלחה בהקמת מדינה.

חרדת הבצורת קשורה באופן הדוק לאחריות שאנחנו נטלנו על עצמנו בבואנו להיבנות. היא מקבלת משמעות חדשה אל מול הריבונות היוצרת ורבת-העוצמה הזו, מול לקיחת האחריות שרק כאן יכלה להתרחש.

בצורות היו וחלפו, אך גם כאשר הוכו ארץ ויושביה ברעב, חזר הטבע לאיזונו. המעטים שישבו כאן, בחסדי שׁמַיָּא נפלו וקמו, שדותיהם כמשו, אך מעייני הארץ לא נסתתמו.

הריבונות החדשה היא זו שאפשרה בכלל לחלום וליישם את יישוב המיליונים, את הגאולה העצמית דרך גאולת האדמה. המעשה העצום הזה, והמאסה הקריטית של אנשים, שדות, כבישים, לא יכלו להישען על מטר וחסד השמים. כדי לגאול את הארץ ירדו גואליה ושאבו בששון ממעייני הישועה, והבטיחו אספקה זמינה ויציבה של מים למפעל הבנייה. אולם איש לא יכול היה, ואף לא חשב, להשיב לאדמה את אשר נלקח ממנה. את הנעשה אין להשיב, ונראה עכשיו שהבצורת, שהיתה אורחת לא צפויה אך חולפת, עומדת להפוך לבַּעַלת הבית.

הבצורת, עצירת הגשמים הפתאומית, שהיתה אות משמים לחוסר האחריות של האדם, לבטחונו הכוזב בכוחו, לכך שנבצר ממנו להשפיע על סדרי הטבע, עשויה עתה להפוך למצב של קבע, אות מן האדמה. אות מן האם המעיד דווקא על כוחו של הבן ודורש ממנו לשאת באחריות. הבצורת היתה מחדש לאות משום שרק כאן, על רקע המהפכה הציונית, נותרו יהודים שהפכו עצמם לחקלאים (מרבע מיליון חקלאי הקולחוזים היהודיים בברית-המועצות לא נותר הרבה).

ריכוז מיליוני יהודים בארץ שעל סף המדבר והפיכתם ליצרניים נתפש כמהפכה מוסרית. בשם מהפכה זו היתה לייבוש הבצות, לסלילה וליציקה משמעות גואלת. גאולה שהצדיקה אף את ניקוז החולה, ואת ביטוּן ואספלוּט מישור החוף, באופן שדלדל כמעט כל מאגר מים תת ועל-קרקעי והרס את תהליכי ההיזון החוזר ששימרו את מעייני המים לשנת בצורת.

גאולת האדמה היא גם זו שבשמה נשאבו מי התהום כדי להרוות גידולים של יערות הגשם, בארץ שבה מקובל להתחנן אפילו על הטל. זהו תהליך מתמשך שגילה לאור את כוחות היצירה העצומים שבמהפכה כזו של שינוי עצמי, אך כוח זה הופנה אל הארץ באהבה קנאית, מייבשת. בסופו גם הפכה הארץ לפגיעה מאי-פעם לסכנת הבצורת, עם ייבוש משאבי החירום שלה. זו בצורתו של אליהו, שבקנאותו להגשמת האמונה מייבש את הארץ.

בצורת של אחאב

אם מים ראשונים נדרשו לגאולת האדם על-ידי גאולת הארץ ופרישת מרבדי הגנים למענה, הרי מים אחרונים למה? לגאולת היחיד וייחודיותו. באלפי משבצות של בנה-ביתך, בין מדיח הכלים למדשאה המוקפת עצי ברוש לימוני נאנחים אלפי בית ישראל, שלמענם נסללו הקילומטרים הרבועים של כביש המובילים אל פרברי השינה.

ערי השינה שלנו, הרובצות בפאתי השפלה הפנימית וגבן לארץ ההרים והבקעות, צורן, שוהם, רעות וקציר. ואין בגבן צוהר להרים ואין רעות למיובּלי הידיים העושים בקציר במגל ובחרמש, ואין מודיעין בהם כי צמאו יושבי הרים ובקעות, השותים מים, למטר השמים. ואנו נדאג לשמר את חיל הפרשים, שימנעו מן הצמא לעבור את קו התפר אל ארץ הרוֹוֶה, אל המכונית שליד המדשאה.

וזאת בצורת של אחאב, שבעיצומה אנו רצים לחפש במעיינות התקציב, למצוא מעט עשב לחַיוֹת סוס, להתמגן, לסכל. כי כאשר מניעת חדירה מחייבת התבצרות, למי יש זמן לשעות לאות בצורת. וכשעוסקים בעיקר, בעקירת האיום, אין מקום לטָפֵל, כמו התפּלה, כמו איגום ואגירה וטיוב ומחזוּר.

אבל אין דרך להפריד בין השניים, בין הצמא לרווה, היושבים על אותה תהום מתלכדת. השכבה נושאת מי התהום של אזור ההר (אקוויפר ההר), כמו גם יובלי הנחלים המנקזים נֶגֶר עילי באזור יהודה ושומרון, הם המזינים את בארות המים של השפלה. אם ישאבו יושבי ההר בייאושם את התהום עד תומה, נצמא אנחנו, ואם ייחנקו בצואתם, היא תעלה על גדותיה ותיקוב את ההר עד ליסודות הארץ, משם מושכת חברת "מקורות" את מימיה.