למדו את הילדים להצטיין בלי להיות תחרותיים

במילון אבן שושן מוגדרת תחרותיות כ"סוג של מוטיבציה הפועלת באדם ומניעה אותו קדימה להתאמץ יותר, לגייס את כל הכוחות והכישרונות, להתגבר על מכשולים וקשיים‭."‬ ואכן, תחרותיות היא מניע בעל עוצמה שאין כמותו, אבל במקביל להצלחה ולהישגים היא גם גובה לא פעם מחיר כבד בדמות אכזבות, תסכולים וכישלונות.

המחיר הכבד של התחרותיות מחריף במיוחד במקומות שבהם ההצלחה, המקום הראשון וההצטיינות הם המדד היחיד לכבוד ולהערכה, שהרי לא תמיד ניתן לנצח. כשילד מרגיש בעל ערך רק אם הוא במקום הראשון או המצטיין מכולם, קשה לו מאוד לבנות ולבסס ביטחון עצמי ביכולותיו, כי הוא אף פעם לא יכול להיות בטוח שגם בתחרות הבאה יגיע ראשון. כשכל תשומת הלב של הילד ממוקדת באיך להיות יותר טוב מהאחרים, נשללת ממנו האפשרות לראות את האפשרויות והיכולות האחרות שלו, אלה שלא נבחנות ביחס לאחרים אלא רק ביחס לעצמו, כמו היכולת להתפתח, לתרום ולקדם מטרות המשותפות לו לחברה שבה הוא חי.

"מי מתלבש הכי מהר‭"?‬

בחברה שבה אנו חיים כיום שורר אקלים תחרותי קיצוני. המסר הבולט, בכל תחום, הוא שהעולם שייך למנצחים. בעולם כזה קיימות רק שתי אפשרויות: או שאתה "מנצח" או שאתה "מודח" (מהאי, מבית האח הגדול, מכוכב נולד, מנבחרת בית הספר ואפילו מהפוליטיקה‭.(‬ במציאות כזו להורים אין ברירה אלא ללמד את ילדיהם איך לפלס את דרכם לפסגה.

אחת הדרכים הנפוצות לעשות זאת היא לפתח אצל הילדים את יצר התחרותיות. זה מתחיל כבר מגיל צעיר במשפטים כמו "נראה מי מגיע ראשון לאמא" או "מי מתלבש הכי מהר בבוקר‭"?‬ כשבשלב הזה אין להורים כוונה לפתח אצל הילדים תחרותיות לשם הישגים, אלא רק לזרז אותם ולקדם את משימות היומיום. אלא שהתוצאה הלא מודעת היא שהילדים לומדים שההכרה - ואולי גם האהבה - נתונים למי שמגיע ראשון, וכזה יכול להיות תמיד רק אחד. אגב, מהמשפטים הפשוטים לכאורה האלה צומחת תחרותיות בין אחים, שיכולה להוביל בהמשך להרבה קנאה, כעס ועוינות.

פעמים רבות ההורים בכלל לא מודעים לתחרותיות הסמויה שמסתתרת בכל משפט שהם אומרים, אבל היא נמצאת שם אפילו כשאנחנו משווים בטיפת חלב מי שוקל יותר ומי כבר התחיל ללכת, ונמשכת כשהילד מביא הביתה ציון במבחן והשאלה הראשונה שאנחנו שואלים אותו היא מי קיבל את הציון הכי גבוה.

נשאלת השאלה אם יש דרך אחרת ללמד את הילדים לממש את הכישרונות והיכולות שלהם, להשתפר, להצליח ולהצטיין, גם בלי לפתח אצלם את יצר התחרותיות אלא באמצעות שיפור תחושת הערך שלהם בפני עצמם.

נדמה שהתשובה לשאלה הזו היא כן. על פי התפיסה הפסיכולוגית האדלריאנית, בכל אדם קיימת שאיפה מולדת לעליונות. את הכוח הזה ניתן לנתב לשני כיוונים – לתחרותיות מול אחרים או למניע הדוחף להפוך חסרונות ליתרונות ולשפר את היכולות של האדם ביחס לעצמו.

במצב האופטימלי אדם מזהה את העובדה שטובתו היא חלק בלתי נפרד מטובת הכלל, והתעצמותו האישית תוביל להתעצמות החברה כולה. במצב כזה החשיבה שאומרת "אני משמעותי רק כשאני ראשון‭,"‬ מתחלפת בחשיבה שאומרת "כולנו נרוויח יותר אם נשים דגש על הביחד, על התרומה והתועלת הכוללת למשפחה, לחברה, למדינה וכו‭."'‬ במצב הפחות אופטימלי צריך לנתב את האדם לכיוון החשיבה הזה.

"תראה איך אחיך עוזר"

אם נחזור אלינו כהורים, המסקנה היא שאפשר להכשיר את ילדינו לחיים בחברה הישגית גם בלי לפתח אצלם את התחרותיות, וזאת אם נסיט את הדגש מההשוואה לאחרים - להצלחה ולמימוש עצמי. זוהי דרך ארוכה ומורכבת יותר, אבל גם משמעותית, יעילה ויציבה יותר (התפיסה הזו הולכת ומתבססת כיום בארגונים שונים הפונים יותר ויותר לצוותי ניהול במקום מנהל יחיד השולט בכל‭.(‬

אם החלטתם לצעוד בדרך הזו, הדבר הראשון שעליכם לבדוק כהורים הוא אם קיימת בבית אווירה תחרותית. אווירה כזו נוצרת בעיקר כשקיימת השוואה בין אחים ‭")‬תראה איך אחיך הגדול עוזר/לומד/מתחשב, למה אתה לא כמוהו‭,("‬ או בין הילד לחבריו ‭")‬תראה איך החבר שלך משחק טוב כדורגל‭,"‬ או "למה את לא משתתפת בחוגים כמו כל החברות שלך‭.("‬ כשההתייחסות לילד נעשית בעיקר בהשוואה למישהו אחר הוא אינו לומד להכיר ולפתח את הדברים הייחודיים והנכונים לו. הוא גם לומד שאין דבר כזה להעריך מישהו ביחס לעצמו, כי הוא תמיד נבחן, מוערך או נשפט ביחס למישהו אחר.

הדרך הנכונה והמועילה ביותר היא ללמד את הילדים לבחון את התקדמותם והצלחותיהם ביחס לעצמם בלבד, תוך שימת דגש על התהליך ולא רק על התוצאה. כך למשל, במקום לשאול את הילד מי קיבל את הציון הכי גבוה במבחן, שאלו אותו אם הצליח לשפר את הציון בהשוואה למבחן הקודם.

בשלב הבא שימו לב לעצמכם ועד כמה אתם כהורים מפגינים תחרותיות. כשההורים עצמם משתפים ומספרים רק על הישגים והצלחות, וכשהם לא מצליחים במשהו הם פשוט לא מספרים על זה, המסר שעובר לילדים הוא שבבית הזה אין מקום למפסידנים. גם כשההורים בתקשורת בינם לבין עצמם משתמשים במשפטים כמו "אני יודע/ת יותר טוב ממך מה נכון לילדים" או "את/ה תמיד טועה" המסר התחרותי עובר ביתר שאת.

בשלב השלישי בחנו את רמת הציפיות שלכם מילדיכם. ציפיות הן דבר חשוב. כשלא מצפים מילד לשום הישג או תוצאה הוא מקבל את המסר שבאמת אין מה לצפות ממנו, אין לו יכולת, אין לו כישרונות וחבל להתאמץ. מצד שני, כשהציפיות נקבעות לא על פי היכולות של הילד עצמו אלא על פי אמות מידה של הישגים והצלחות חיצוניים, הילד חווה את אותה תחושה של חוסר אמון בעצמו, משום שכשהוא לא עומד בציפיות הגבוהות הוא חש שאיכזב, מקבל ביקורת ונוטה להתייאש ולומר "זה מה יש‭."‬ תחרותיות מעצם מהותה מטפחת ציפיות גבוהות, ואולי גבוהות מדי, מאחר שהיא ניזונה מהתפיסה שקנה המידה הוא חיצוני ונקבע בלי להתבונן בילד המסוים ובלי לבחון אם רמת ההישגים הזו מתאימה לו.

להתחיל מעזרה בבית

ככלל, כמו בכל דבר גם בעניין התחרותיות: כשמחפשים את הדרך צריך להגדיר בראש ובראשונה את המטרה. פעמים רבות ההורים כל כך שקועים בדרך, עד שאינם עוצרים לבדוק אם היא אכן משיגה את המטרה. כשהמטרה היא לתת לילדים כלים להצלחה והתקדמות בחיים, הדרך חייבת להתבסס קודם כל על דימוי עצמי חיובי של הילד כמי שיכול, אם רק ירצה, לפתח את כישרונותיו, למקד את מאמציו ולהצליח.

דימוי עצמי חיובי, ביטחון בכוחות ותחושת ערך נבנים אצל ילדים כשזה האופן שבו מתייחסים אליהם הוריהם. כלומר, כשהם מעודדים ולא מבקרים ויודעים להדגיש את החיובי לפני שמצביעים על השלילי (גם כשהכוונה היא שהילדים ילמדו מהשגיאות שעשו‭.(‬ כשהילד בטוח במקומו במשפחה ובערכו כאדם הוא יכול להפנות את שאיפת העליונות שלו ויחד איתה את כל המשאבים שברשותו לקידום המשימה שלפניו. הוא פנוי ללמידה, פתוח להתנסות ומוכן גם לשגות. לעומת זאת כשהילד נושא דימוי עצמי פגיע ושברירי, הוא לא פנוי רגשית למקד את כוחותיו מול משימה, ולו גם הפשוטה ביותר.

האמון בעצמם ותחושת המסוגלות נבנים אצל ילדים מתוך ההתנסויות שמאפשרים להם ההורים. כבר מגיל צעיר מאוד יכולים ילדים (ולרוב הם גם מבקשים ושואפים לכך) לקחת חלק ולהשתתף בשגרת החיים בבית. כך הם לומדים ומבינים שהדרך להיות חבר משמעותי במשפחה היא לעשות, לעזור. רק דרך עשייה ותרומה - שמתאימות לגילם ולהתפתחותם - חווים הילדים יכולת אמיתית ומבססים את ביטחונם העצמי. וכאשר הדימוי העצמי של הילד הוא של מי שבאמת יכול - הוא גם משיג ומצליח. בגדול. 

• הכותבת היא מדריכה, מרצה ומנחה בכירה במכון אדלר . הנושא נלמד בהרחבה בקבוצות ההורים במכון.