חרדת הילדים

המועצה לשלום הילד פרסמה לאחרונה דו"ח קשה וכואב, שמצייר תמונה כואבת של מצב הילדים בישראל. מהדו"ח עולה ש- 2,281 ילדים עברו התעללות בתוך המעגל המשפחתי בשנת 2007 - כשליש מהם סבלו מפגיעה פיזית, כשליש סבלו מהזנחה פושעת, וכ-13% מאותם ילדים נפלו קורבן לפגיעה מינית. הדו"ח לא מדבר על אנסים המסתובבים ברחובות ומחפשים קורבן, אלא בהורים וקרובי משפחה, המנצלים את הילד לרעה שעה שהוא נתון תחת חסותם.

נושא האלימות המינית בתוך המשפחה הוא כמעט טאבו. לא מדברים בו לא משתפים זרים וכך התופעה שכל כך רווחת נעלמת תחת גלי הראדאר של השיח הציבורי. אולם הנתונים ברורים והם מונחים לפתחנו ככתב אשמה ציבורי.

לפי נתוני המועצה לשלום הילד, היישוב שבו התקבל המספר הגדול ביותר של דיווחים על ילדים

 במצבי סיכון הוא ירושלים - 5,283 דיווחים כאלה התקבלו שם בשנת 2007. מתברר כי בירת ישראל הפכה למקום רע לגדל בו ילדים, בפרט כשמדובר באוכלוסיית החרדים הענפה בעיר. אסור שתפוחים רקובים ירקיבו את הסל כולו. אולם, מאידך, אנו עדים לתופעה חמורה העולה מהדו"ח: היעדר הפיקוח על מצבם של הילדים הגדלים בקהילה החרדית. בתי הספר החרדיים אינם מאפשרים איתור של ילדים הנפגעים מאלימות במשפחה.

רק לפני שבוע רעשה הארץ, בעקבות הפרשה המזעזעת של ילדים, שנאנסו על ידי דודם במשך שנים. מחקירת המשטרה התעורר החשד שגם אביהם מעורב במעשים הנוראים, וכי גם האם היתה מודעת אליהם. אך ההורים לא התלוננו, כמו גם אף אחד אחר, כי הרב אמר שמדובר ב"דין מוסר". בהתחשב במוסר ההשתקה החרדי ובנורמה של פיתרון בעיות באופן פנימי בתוך הקהילה - סיפורים כאלה של התעללות בילדים כבר לא יכולים להיחשב כמקרים חריגים.

החברה הישראלית הליברלית מתגאה בערך של "חייה ותן לחיות" וברב-גוניות המאפשרת לקהילות השונות להיצרף בכור ההיתוך הציוני. אולם, מצד שני, אסור שהרב גוניות הזו תאפשר לנו לוותר על האחריות החברתית לחסרי הישע באוכלוסיה החרדית. אסור לנו כחילונים להשאיר את הילדים ובני הנוע

ר החרדים חסרי פיקוח. זה בדיוק המקום שבו המדינה חייבת להתערב.

המרחק בין פלורליזם להסרת אחריות לפעמים כמעט בלתי נראה. מי שבשם הסטטוס-קוו השחוק או האוטונומיה הפדגוגית, יחתום על הסכם קואליציוני שמאפשר לחברה החרדית להמשיך להסתגר בדלת אמותיה – ממשיך לסכן את שלומם של אלפי ילדים. ילדים אלה שבויים במערכת מסוגרת קשוחה וצייתנית, שבמקרים רבים, רבים מדי, פוגעת בנפשם הרכה.

החברה החרדית, שכה מצטיינת בצייתנות לחוקי רבניה, אינה דואגת למלא אחר חוקי המדינה, חוקי המוסר האוניברסליים או ערכי היהדות. ועד שלא ישובו שם למקורות, חובה עלינו להבטיח את שלומם, בריאותם ועתידם של כל ילד וילדה בישראל. זה לא פוליטיקה, זה הילדים שלנו.