המכתבים שמהם עשויה אהבה

על מה אנחנו כותבים כשאנחנו כותבים על אהבה. לכבוד ולנטיינ'ז דיי, שני מכתבים מכל הלב מתוך ספר חדש. אחד של הטרובדור והמשורר לאונרד כהן והשני של הסופר דאגלס קופלנד

ynetפורסם: 14.02.09 , 11:22

לאוֹנרד כהן הוא מוזיקאי, סופר ומשורר. נולד ב-1934 במונטריאול, בקנדה, בן למשפחה יהודית משכילה. הוא הקליט 17 אלבומים, פרסם שני רומנים ועשרה ספרי שירה. הוא נחשב לאחד היוצרים המשפיעים במוזיקת הרוק מאז שלהי שנות ה-60 של המאה ה-20.

את עומדת לעזוב אותי. אני יודע שאת עומדת לעזוב אותי. כמו שעזבת את לאפּוֹרט. כמו שעזבת את עריף. ואני אהיה מישהו שאת קוראת לו רק בשם משפחתו. לאפּוֹרט לא נראה הלילה מי-יודע-מה, באלהמבּרה, כשצלע אלינו כדי לומר לך שלום. הוא לא רצה להושיט לי את ידו כי היא היתה לחה כל-כך. הוא נטל את קצות אצבעותי וחייך אלי בזעף, כאילו ניסה לומר לי: הזיון הכי טוב שהיה לך, האהבה הכי עמוקה שידעת, והיא הולכת לעזוב אותך, בן-זונה אומלל שכמוך.

כשהיינו במכונית, אמרת לי שהידיים שלו תמיד לחות כשהוא פוגש אנשים. את מכירה את החרדות שלו, נכון? ממש כמו שאת מכירה את שלי. לאחרונה לא ראינו הרבה את לאפורט, יוצר סרטים מהעבר, כאשר היית סם החיים שלו, כאשר הרשית לו לקשור אותך, וציווית עליו לנהוג בך כבשפחה.

כהן. "קראי לי רק בשם משפחה" (צילום: Gettyimages)

ואז אמרת לי להביט בירח, והבטתי בירח מבעד לחלון. ואז אמרת לי להתרשם מגוני השמים, והתמסרתי לבחינת שמיה הכחולים של פריז. הסיקי עם הטורבן הקצה לך, כרגיל, את השטח הכי קשה לתמרון בחניון, וכשחלפנו ליד חלונו הוא אמר, כרגיל, את אלופת החניה. בחדר שטת במתיקות שכזו לתוך זרועותי. אני שלך. הלילה. הבדיחה הגדולה שלך.

ולבי עדיין מנתר בין ההכרזה לבין שורת המחץ. כמו שעזבת את לאפורט. כמו שעזבת את עריף ואז שכבת עם אחיו התאום. אני עוזבת אותם ממש לפני שהם עוזבים אותי. עדיף ככה, לא? שלא תצטרך לחבק נערה בוכה. טוב, יקירתי, את ישנה, הלילה בא אל קצו, ואני כה נסער שזה לא ייאמן. יום אחד את תקראי את המכתב הזה לבד, או שנקרא אותו ביחד.
(1980)

***

דגלאס קוֹפּלֶנד כתב עשרה רומנים ובהם "דור X", "החיים על פי אלוהים" ו"נערה בתרדמת". כתביו תורגמו ל-22 שפות ופורסמו ביותר מ-30 מדינות. הוא כותב קבוע ב"ניו יורק טיימס", "ניו ריפאבליק" ו"ארטפורום". הרומן שלו, "jPod", היה מועמד לפרס גילר ל-2006.

אומרים שמי שמתאהב עובר ליקום חדש ומקביל שמתקיים לצד העולם היומיומי שלנו - יקום קטן שדבר אינו מפריע בו - מעין רפובליקה לשניים, היפנוטית, בלעדית ותוססת, ונדמה שאתה חי בתוך שורת מחץ שפשוט לא נגמרת. אבל לדעתי זה לא נכון. לדעתי, ההתאהבות מחברת אותך עוד יותר אל שאר הבריאה - היא גורמת לך להשתייך לעולם במלוא העוצמה, כמו ציפורים וחיות ופרחים.

נראה לי שהיקום האמיתי האחר הוא זה שמתפתח כשהאהבה נגמרת - מה שנותר כשעולמך חרב עליך ואתה צף בלי שום אחיזה במציאות. וזה העולם שאני חי בו ברגעים אלה ממש. זה מקום שהחוקים בו שונים. זה מקום שבו שום דבר לא נראה הגיוני, פרט למחוות מוזרות שמפחידות או מבלבלות את דרי העולם האמיתי.

לדוגמה, היום אחר-הצהריים ראיתי סופה מתקרבת מכיוון האי ונקוּבֶר, שחורה ובלתי-נמנעת, כמו אימפריה של מצביא מסרט מצויר. כעבור שעה הגיע הגשם. חשבתי על ריח הזפת החם שעולה מהכבישים רגע אחרי גשם בסוֹפה של בצורת. צעדתי אפוא ברגל אל הכביש הראשי, ארבעה נתיבים בכל כיוון, קצת לפני שעת השיא, והתחלתי לצעוד בכיוון ההפוך לאורך השוליים. אם נסעתם מערבה והתקרבתם אלי, ראיתם בוודאי רק את עורפי הרטוב והמזיע ואת רגלי שנשאו אותי בכיוון ההפוך. אילו ראיתם אותי, הייתם יודעים שאני נפש מיוסרת, נפש שצועדת בכיוון הלא-נכון, נפש שחיה בעולם משלה, ללא אהבה.

"מי שמתאהב עובר ליקום חדש ומקביל" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

אבל אז יצאה השמש ואני הבטתי ימינה, אל מעבר לשפת הכביש, והיו שם כל מיני עצים - לִבנה ואלמוֹן ואֶדר - וכולם נצצו כאילו ציפה אותם מעטה חלק. בגלל הבצורת, הצבעים לא השתנו כרגיל. העלים הרטובים נראו פריכים ושקופים, כמו סוכריות מזוגגות, והם פיתו אותי לסטות מהכביש אל היער.

ואז הרגשתי נפלא. הרגשתי כמו באמצע המשקה השלישי, והלוואי שכל הרגעים בחיי יהיו כאלה: מצב-רוחי היה מרומם, והיתה בי תחושה עמוקה שבכל רגע עשוי לקרות משהו - שכדאי להיות בחיים כי דווקא כשלא תצפה לכלום, יקרה לך הפחות צפוי מכול.

הרגשתי שכל העצים הללו עשויים רסיסי זכוכית. חשבתי שכל הרסיסים אמורים להצטלצל כמו פעמוני רוח וראשי התמלא הדהוד מוזר, ופתאום העולם כולו השתתק. הייתי צריך להתיישב על סלע. עברה בי תחושה שבוודאי עברה גם בחלוצים הראשונים מול יופיו של העולם החדש - שהדרך היחידה להסבירהּ היא שכנראה היה יום שמיני לבריאה. מה עוד יכול לברוא עולם מעורר השתאות כל-כך?

וכשישבתי שם, חשבתי גם על החיים, שנראים לנו חסרי עלילה או צורה, ולכן כולנו משתוקקים להרגיש כמו חלק מסיפור גדול יותר. והתחלתי לחשוב על סופרים; איך כל הסופרים יודעים מתי הם עומדים לסיים ספר - את הפרק האחרון, את הפסקה האחרונה, את המשפט שלפני אחרון, ואז את המשפט האחרון, ואת המילה האחרונה - הסוף. וחשבתי לעצמי שיש בוודאי תהליך רוחני שמתחולל במוחם של סופרים כשהם יודעים שהם עומדים להגיע לישורת האחרונה. כי סופרים צריכים להוציא מעצמם משהו, דבר שלא ציפו לו - שהם חייבים להשאיר מאחור יהלום, אפילו יהלום מיקרוסקופי.

וכך צעדתי בחזרה אל הכביש, נכנסתי למכונית ונסעתי לספרייה. פניתי אל מדור הספרות, לקחתי עגלת ספרים קטנה ובחרתי באקראי מאה ספרים. לקחתי אותם אל מכונת הצילום וצילמתי את שני הדפים האחרונים בכל ספר. הידקתי אותם ולקחתי אותם הביתה וקראתי את כולם.

האם מצאתי יהלומים? אינני יודע. מצאתי דבר אחד משותף לסופים רבים -

כשנגמר הסיפור, המספר נע אל האור או אל החשכה או מתרחק מהם, והוא נושא נרות לתוך חדרים אפלים או נוסע באור אדום בצומת.

אז כאן, ביקום המקביל שלי, אני חושב עלייך ואני חושב על האור ועל החשכה שהגדירו אותנו עוד כשחיינו בעולם האמיתי - איך האצבעות שלך נכוו מעששית הגז באגם לפני שנתיים; איך הכרחת אותי ללכת יחף בתוך קצף הגלים שהיה מלא ביצורים מפיצי אור, בשנה שעברה על החוף; איך חסמת תמיד בדבק נייר את הסדק היחיד שממנו חדר האור מבעד לווילונות והפריע לעינייך; והלילה שבו הארנו בפנסים את אצבעותינו, כדי להשתכנע שאנחנו עשויים מדם.

ועכשיו אני חי לבדי בעולמי המקביל וחסר-האהבה, מחפש מקורות אור וכתמים שחורים, מקווה לסימן או לאות, תוהה אם זה יהיה ניצוץ או להבה או צל או מנהרה, ואין לי מושג לאיזה כיוון אפנה כשיגיע האות.