כמו קערות אורז למת
למה המשתתפים בלוויה היפנית מביאים כסף ויוצאים עם קומקום חדש, מדוע בני המשפחה מלקטים את עצמות המת במקלות אכילה ובשביל מה מיועדים כרטיסי הביקור על הקבר? דנה פאר בודקת מה קורה ליפנים כשהם מתים
"תגידי, קרובי משפחה של תלמידים שלך מתו השנה?"
השאלה המורבידית הזאת הופנתה אלי לפני כשלושה חודשים על ידי המנהלת שלי, לכאורה בלי שום הקשר הגיוני. רק אחרי שתקעתי בה מבט מופתע הסבירה לי שהיא מכינה ברכות לתלמידים עבור השנה האזרחית החדשה, "וביפן, בשנה הראשונה שלאחר המוות, אסור לשלוח ברכה כזאת למשפחה שמישהו בה מת".
אני חושבת שהיתה זו הפעם הראשונה בה קלטתי כמה מעט אני יודעת על נושא המוות ביפן. כמו היאקוזה, דג הפוגו הרעיל ומסלול הטיפוס לפסגת הר פוג'י – גם המוות הוא נושא שאני משתדלת ככל האפשר להימנע מהיכרות אישית איתו. אלא שאז עלה בדעתי שאולי רצוי להעמיק מעט את ההכרות הזאת, ולו כדי שלא אמצא עצמי בבוא היום תוקעת שני מקלות אכילה במאונך בקערית אורז ומגלה שבכך ביצעתי פעולה פוגענית המסמלת מוות (דוגמה אמיתית, אגב).
לוויה בסגנון בודהיסטי
נהוג לומר שהיפני נולד שינטואיסט ומת בודהיסט, והתיאור אכן מדוייק: חגיגות הלידה נערכות במקדשי שינטו, אולם 90 אחוז מהלוויות הן בסגנון בודהיסטי. היפנים מייחסים חשיבות רבה לטקסי הקבורה, שכן הם מאמינים כי התרשלות בהם עלולה להקשות את מעבר הנשמה (tamashii) מעולם החיים לעולם המתים.
באופן מסורתי מוטלים סידורי הלוויה על הבן הבכור, ובהקשר זה שווה לציין שעובדת היותך בן בכור היא מידע שרצוי לא לציין בג'יידייט היפני. במילים אחרות: זה אמנם הרבה פחות משמעותי מבעבר, אולם ככלל יעדיפו נשות יפן שלא להתחתן עם בן בכור, מכיוון שהאחריות לטיפול בהוריו, בחייהם ובמותם, נופלת עליו, וכתוצאה מכך – על אשתו.
לוויה בודהיסטית טיפוסית כוללת שלושה שלבים: אשכבה, שריפה וקבורה. לקראת טקס האשכבה תוכנס הגופה לארון, ולצידה יונחו דברים שהיו אהובים על המת, כגון ממתקים, תמונות או הסיגריות החביבות עליו. סביב כל זה יפוזר קרח יבש, ולאחר מכן יושאר הארון בבית או לחלופין יילקח למקדש ויוצב שם על גבי מזבח. ראשה של הגופה יופנה לכיוון צפון, וזהו גם מקור האמונה התפלה לפיה הצבת הפוטון בחדר השינה כשראשו של הישן מופנה צפונה תביא מזל רע.
נדל"ן יקר. בית קברות יפני (צילום: דנה פאר)
לא משתלם למות
טקס האשכבה הוא קטן ואינטימי יותר מהלוויה עצמה, ויכול להיערך בבית או במקדש. לאשכבה יגיעו האורחים כשהם לבושים בשחור ומצויידים במעטפות שחורות-כסופות המלאות ב... כסף מזומן. כן, כן – בדומה לחתונה אצלנו, לטקס אשכבה יפני אמורים האורחים להביא עימם סכום כסף הנע בין כ-50 ל-300 דולר, תלוי בטיב הקשר של האורח עם המת ובני משפחתו.
אולי זה נשמע פחות משונה כשלוקחים בחשבון שלמות ביפן זה עסק מאד לא משתלם כלכלית. למעשה, לא פעם עלה על דעתי שזהו ההסבר האמיתי לתוחלת החיים הארוכה של היפנים – אף אחד לא רוצה למות כשהוא יודע שמותו יטיל על המשפחה נטל הוצאות ממוצע של שני מיליון יין (כ-22 אלף דולר!).
נושא מחירי הלוויות המופקעים ביפן עולה מדי פעם לכותרות, וכנגד חברות הלוויה נטען שהן מנצלות לרעה את רתיעתם של קרובי משפחת המת להתמקח או להשוות בין מחיריהן של חברות שונות, כדי שלא ליצור את הרושם שהם "מתקמצנים" על מנוחת נשמתו של יקירם. למרבה המזל, כיום נמצא המצב במגמת שיפור, וקיימות חברות המציעות לארגן לוויה במחיר התחלתי של 2,000 דולר בלבד.
דרך נוספת להפחית את המחיר הגבוה, שמרכיב משמעותי ממנו הוא רכישת חלקת הקבר, היא לבחור באופציה של "קבורה בקומות" (ohaka no manshon). האופציה הזו מוצעת בדרך כלל בערים צפופות כמו טוקיו, בהן האדמה יקרה במיוחד. בקבורה מסוג זה מוכנס כד העצמות למעין "לוקר" שמחירו כ-4,000 דולר. לצד הלוקר ניתן לפעמים למצוא מסך מגע דיגיטלי שמציג תמונות של הנפטר, הספדים של האבלים, עץ משפחה, ועוד כהנה וכהנה.
ללקט את האצבעות
ובחזרה לאשכבה: את מעטפות הכסף יושיטו האורחים למתנדבים היושבים בכניסה (בדרך כלל שכנים או חברי משפחה). כמות הכסף שבמעטפה רשומה על גביה, והמתנדבים, ביעילות יפנית אופיינית, יזינו את הסכום לטבלה מסודרת. בסוף הטקס יקבל כל אורח מכתב תודה ומתנה ששוויה תלוי בסכום הכסף שהביא. בין המתנות שמקובל להעניק לאורחים ניתן למנות תה, סוכר, אצות ים, קומקומים ומגבות.
הפרוצדורה של טקס האשכבה דומה מאוד לפרוצדורת הלוויה, שתיערך יום למחרת, ולכן אין טעם לספר עליהן בנפרד: הן באשכבה והן בלוויה ידקלם כהן הדת הבודהיסטי פסוקי תפילה, בשעה שכל מתאבל יציע בתורו קטורת בפני המת. ההבדל החשוב ביותר בין הלוויה לאשכבה, למעט העובדה שהלוויה חייבת להתקיים במקדש, בא לידי ביטוי בכך שבלוויה יקבל המת שם בודהיסטי חדש – "שם מוות" (kaimyo). מטרת השם החדש למנוע מנשמתו של המת לחזור לעולם החיים במקרה שמישהו יציין את שמו. מאותה סיבה ישתמש הכהן בסימניות קאנג'י ישנות ונדירות לכתיבת השם, כאלו שכבר לא נעשה בהן שימוש כיום.
מייד לאחר הלוויה יילקח הארון אל המשרפה. במהלך תהליך השריפה, שמשכו כשעתיים, יאכלו בדרך כלל בני המשפחה ארוחה קלה. לאחר מכן יתכנסו כולם לצד האפר שנותר על מנת ללקט ממנו את העצמות, להעביר אותן האחד לשני באמצעות מקלות אכילה ולהכניס אותן לכד. בהרמת העצמות מתחילים מאזור הרגליים ומתקדמים לכיוון הראש, על מנת שהמת לא יהיה "מונח במהופך" בתוך הכד.
בטקס העברת העצמות יכולים להשתתף כל בני המשפחה, ונהוג לשתף בהם אפילו ילדים קטנים, גם כאלה שלא בהכרח מבינים שהם מתעסקים עם מה שהיה פעם סבתא (הילדה הקטנה ביותר ששמעתי על השתתפות שלה בטקס כזה היתה נכדה של אחת מתלמידותיי, ילדה בת שנתיים). מנהג זה, אגב, מהווה את מקור האיסור להעביר אוכל מהאחד לשני ישירות באמצעות מקלות אכילה. עם סיום הטקס נותר לעתים הכד בבית המשפחה למשך 49 יום, ובמקרים אחרים נלקח היישר אל בית הקברות.
באים ללקט את סבא? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
פיקניק בבית הקברות
הגענו לבתי הקברות. ביפן יש המון בתי קברות והם נמצאים בכל מקום: ברחובות, במקדשים, ביערות... אני אישית רואה כמה בכל פעם שאני יוצאת להליכה על הטיילת של נומזו. בתי הקברות היפניים נוטים להיות קטנים יחסית, לא תמיד מגודרים, ובמקרים רבים יישתלו סביבם עצי דובדבן – כך שבאביב, תקופת פריחת הדובדבן המרהיבה, אפשר אפילו למצוא אנשים יושבים ועורכים "הנאמי" (hanami, פיקניק מסורתי שנהוג לערוך בזמן פריחת הדובדבן) בין המצבות.
היפנים הם כידוע אנשים מסודרים, כך שקבר יפני טיפוסי יכלול מקומות המיועדים להנחת פרחים, קטורת ומים, וכן גומחה מיוחדת בעבור כד העצמות. שמעתי שבקברים מסויימים ניתן למצוא אפילו קופסה קטנה המיועדת לכרטיסי ביקור, כך שחברים ומכרים המבקרים בקבר יוכלו באופן זה ליידע את קרובי המשפחה כי ביקרו שם.
לעתים, כשבן זוג אחד מת לפני השני, יחרטו על גבי המצבה גם את שמו של בן הזוג שעדיין חי. זאת מסיבה של עלויות: זול יותר לחרוט שני שמות בבת אחת מאשר להוסיף בדיעבד שם נוסף. על מנת להבהיר שמדובר באדם שעדיין חי יהיו אותיות השם צבועות בדיו אדומה, אשר תימחק ברגע שאותו אדם יילך לעולמו.
אורז לאמא המתה
טקסי האזכרה היפניים יכולים להשתנות במידה מסויימת בהתאם למנהגים מקומיים, אולם ככלל נערכים הטקסים המרכזיים בשבעת הימים הראשונים שלאחר המוות, ולאחר מכן ביום ה-49 וביום המאה. בשנים מסויימות לאחר מכן ייערכו טקסי אזכרה במהלך חג המתים היפנים, האובון, הנערך מדי שנה בקיץ ומקורו – כמה מפתיע – דווקא במסורת השינטו. על פי האמונה, ביום זה שבות נשמות המתים לעולם החיים ומבקרות את בני משפחתן.
לאחר מות קרוב משפחה יוצב בדרך כלל בוצו-דאן בבית (Butsudan, "מקדשון" בצורת ארון לכבוד המתים). בבוצו-דאן מניחים תמונות של מתי המשפחה ותחריט עץ שעליו חרוט שם המוות שלהם. לדברי תלמידתי מאיומי, מאז מות אמה לפני עשר שנים היא מדליקה מדי יום קטורת ומגישה קעריות של אורז לבוצו-דאן (זהו מקור האיסור להעמדת שני מקלות אכילה במאונך בתוך קערית אורז).
ולבסוף, דבר נוסף ששווה לציין בנוגע ליחס היפני למוות הוא "שירי המוות" (jisei). שירי מוות נכתבו בעבר ביפן בעיקר על ידי נזירי זן, אולם עם השנים החלו לכתוב אותם גם אנשים רגילים על סף מותם. שירים אלו נחשבים מיוחדים מתוך ההנחה כי מי שנמצא על סף מוות זוכה בהבנה נדירה, משמעותית וחד-פעמית (מן הסתם) לגביו. לעתים קרובות נכתבים השירים הללו בצורת הייקו (חמש הברות/שבע הברות/חמש הברות).
שיר מוות טיפוסי יכלול בדרך כלל את השקפתו של האדם הגוסס אודות החיים וסיומם הקרב. הנה לדוגמה שיר מוות מפורסם שנכתב על ידי משורר ההייקו הנודע באשו על ערש מותו בסוף המאה ה-17: "חולה בעת מסע / חלומות משוטטים / בשדות הריק". אחח, פעם המוות היפני טבל ברומנטיקה, החולי היה מסע וחלומות קסומים בהקיץ שוטטו בשדות הריק.
מעניין מה היה באשו מודרני חורז לנו כיום. אולי "כד של עצמות / בלוקר זול בקומות / זה מה שנשאר"?
- לכל הטורים של "יפן זה כאן
"
לפנייה לכתב/ת 
