למרות העיוורון הבחין בשיערה האדום הלוהט
היא היתה גרושה עם עקבים גבוהים ושיער ג'ינג'י. הוא היה קצין שהתעוור ואיבד יד בתאונת אימונים, היא קראה עליו בעיתון וכתבה לו. בנם כותב על אהבה גדולה מהחיים. אהבה עיוורת
האפשרות השנייה: לקחת את השורש הזה ולחבק אותו חזק-חזק, עד שהוא יבין שאין לו ממש ברירה מלבד להכות שורשים, לנבוט, לצמוח ולהתרגל למציאות החדשה. וכך בדיוק הוא עשה. כי אבא שלי, אתם מבינים, הוא עיוור שרואה.
ואני לא הראשון שהבחין בזה. גם אמא שלי, למזלי, הבחינה מיד שמוטי לוי, קיבוצניק עם רעמת תלתלים פרועה וטעם בעייתי בבגדים, רואה גם בלי עיניים. זה היה ב-1982, היא ישבה בביתה הקטן שבקיבוץ כפר גליקסון, גרושה עם שתי בנות קטנות וכתף שיצאה מהמקום. נמאס לה לבהות בקירות, אז היא התחילה לקרוא את ערימת העיתונים ששכבה לידה. פתאום פסק הדפדוף הסתמי שלה, והיא נעצרה בכתבה בעלת הכותרת "האם טוב להיות נכה בקיבוץ."
הכתבה, מאת הכתב אריה פלגי, סיפרה על נכה צה"ל טרי מקיבוץ דגניה א', בן ,26 שלמרות היותו עיוור וקטוע יד מדריך שלושה גרעיני נח"ל שונים, מלווה את הקמת מיצר, קיבוץ חדש ברמת הגולן, למד בטכניון אחרי הפציעה וגם מנהיג ארגון שעוזר לנכים הנתקלים בקשיים במסגרת הקיבוצית.
"חשבתי לעצמי שאני חייבת להכיר את האדם הזה", מספרת אמא בסלון, בשיחת בירור. "אמא שלי מתה כשהייתי בת שנתיים, ואבא שלי מעולם לא התחתן שוב", הוסיפה אמא, "היינו משפחה חד-הורית בקיבוץ, מה שהיה מאוד לא רגיל בזמנו. נמשכתי לכך שגם בחיים של מוטי נפער בור גדול, שדומה לבור שלי, ושהוא מצליח למלא אותו בכל-כך הרבה דברים טובים. חשבתי לעצמי שעם אדם בעל תכונות כאלה אני רוצה לחיות."
אמא לא המשיכה לדפדף הלאה והחליטה לשלוח מכתב למוטי, שהוצף עד מהרה במכתבים מכל קצות הארץ. אחותו הקריאה לו אותם אחד-אחד, אבל רק על המכתב של רונית לוי מכפר גליקסון, ששאלה עוד ועוד שאלות על החיים ועל ההתמודדות ועל התוכניות, החליט לענות.
תוך זמן קצר נהפכה חליפת המכתבים המנומסת להתכתבות סוערת, והדפים הוחלפו בקלטות. מוטי היה מקליט מכתב, רונית היתה משיבה בקלטת משלה. הימים ימי מלחמת לבנון, וחברי הקיבוץ איישו 24 שעות ביממה את עמדת הטלפון היחידה בקיבוץ, שהיתה במזכירות.
קודם הכירו את המילים זה של זה. רונית ומוטי (צילום: יונתן בלום)
אמא גילתה רוח התנדבות מרשימה ולקחה על עצמה עוד ועוד משמרות לילה. לאבא היה טלפון בחדר שלו, וזו ההזדמנות לבקש סליחה מכל חיילי כפר גליקסון שנתקלו שוב ושוב בצליל תפוס כשניסו לחייג הביתה באותם לילות קרים.
ככה זה היה: קודם כל הכירו את המילים, אחריהן את הקולות, בסוף את הגופים. באותה תקופה מוטי שיחק כדורשער, שזה פחות או יותר המקבילה הנכית לכדורגל. פעם אחת, כשחזר מטורניר בינלאומי בארצות-הברית, החליט לעבור דרך הקיבוץ של רונית כדי לראות מיהי סוף-סוף.
"דיר באלק אם את לא הופכת את הבנאדם הזה לבעל שלך"
"ואז הוא נכנס", משחזרת אמא, "לבוש במכנסי תכלת קצרצרים, שיער כמו של אח שלך לפני שהוא שם קרם לחות, חולצת וי צמודה בפסי כחול-אדום. משהו מזעזע. אמרתי לעצמי 'דיר באלק אם את לא הופכת את הבנאדם הזה לבעל שלך".
גם האחיות שלי, שרית, שהיתה בת עשר, ודפנה, שהיתה בת שש, התרשמו לטובה. "דפי ישר התיישבה עליו. העיוורון, הצלקות או היד החסרה לא הרתיעו אותה", אומרת אמא. "גם שרית קלטה שיש על מי לסמוך. הן מיד ראו אדם".
אבא נפצע ב-1977 בשטח האימונים בצאלים, כשהיה בן .21 הוא שירת כשריונר, והיה קצין הדרכה שלימד מילואימניקים מה שהם צריכים לדעת על דברים מתפוצצים. ואז, פעם אחת, אחד הדברים האלה התפוצץ לו בידיים. רגע אחד קטן שבו החשיך כל העולם. הוא נפצע קשה מאוד ברגליו, ידו נקטעה ועיניו אבדו. כשהייתי קטן תהיתי מפעם לפעם אם יכול להיות שהעיניים שלו עדיין מסתובבות בין חולות הנגב ואפשר לחפש אותן.
אבא היה קצת יותר ריאלי. אחרי כמה ימי אשפוז נכנס לחדרו מנהל המחלקה, והודיע לו שיותר לא יוכל לראות. "עד אותו רגע הייתי מודע לפציעות ביד וברגליים. העיניים היו מכוסות, ופשוט לא חשבתי על זה. הדבר הראשון ששאלתי את מנהל המחלקה היה 'אי אפשר לעשות משהו? אולי למצוא רופא עיניים שיוכל לעזור?'", נזכר אבא" .ואז אמרתי לעצמי: אוקיי, זה המצב. לאן ממשיכים? ישבתי וחשבתי על כל הדברים שכבר לא אוכל לעשות – לעבוד בחקלאות, לעשות ספורט, לעבוד במה שאני רוצה. ואז התחלתי להשתלט על המצב החדש לאט לאט, החל מהפעולות הכי קטנות כמו לצחצח שיניים, שהתבררו כסיפור הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע."
זה היה הרגע שבו אבא יכול היה לזרוק את השורש ר.א.ה, אבל החליט להמשיך להחזיק בו עד היום. "מוטי, תראה" או "תראה לאבא", נאמר אצלנו ממש כמו בכל בית רגיל. כי אבא בחר לראות. הוא בחר ללמוד תכנות בטכניון, לעבוד בתחום, לחזור לצבא ולעסוק במחשוב, להתקדם לדרגת סגן-אלוף, ללמוד לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל, להמשיך לתואר שני במינהל עסקים, לא לבקש שום הנחות, לגדל שתי בנות כאילו היו שלו מאז ומתמיד, להוסיף אליהן שני בנים, להתחרות בשחייה, לרכב על אופניים, לקרוא ספרים ועיתונים מוקלטים, לצאת לטיולים, לדאות מראש הר מושלג, להיות מעורב פוליטית, לחלוק עם אמא את כל מטלות הבית, להשתחרר מהצבא, למצוא עבודה בניתוח מערכות בחברה גדולה, לחיות חיים מלאים. לא לוותר אף פעם.
"לא חשבתי על כל הבעיות שצפויות לנו בדרך"
זה לא היה קל. לא לו ולא לאמא. "בתחילת הקשר לא חשבתי אפילו על כל הבעיות שצפויות לנו בדרך, הגדולות והקטנות", היא אומרת. "הרבה מהפעולות הפיזיות שצריך לעשות בחיי היומיום נפלו עליי, במידה מסוימת הקרבתי את ההתפתחות האישית שלי למען אבא, ולא פעם זה היה כרוך בתחושה לא נוחה. לא היה לי נעים, למשל, שאני מוצאת עבודה ישר, בלי בעיות, בעוד שאבא יושב בבית תשעה חודשים, רק כי הוא עיוור".
הסביבה לא הקלה עליהם. המשפחה של אבא, שהתרגלה להיות מעורבת בחייו בגלל המוגבלות הפיזית והלם הפציעה, התקשתה לקבל את העובדה שמישהי חדשה נכנסת לחייו ודורשת טריטוריה נרחבת – ועוד גרושה עם שתי בנות, שמבוגרת ממנו בחמש שנים. ועוד מישהי כמו אמא, שמטיחה בפרצוף את האמת שלה.
אמא והבנות עברו לגור בדגניה, ותקופה קשה עברה על כולם. אחרי תקופה ארוכה של התלחששויות וישיבות מזכירות דחופות מוטי ורונית – שהאמינו עד אז בכל ליבם ברעיון הקיבוצי – החליטו לעזוב. גם ההתארגנות של קבוצת חברים שהודיעה כי אם יימשך המצב תעזוב יחד איתם לא הועילה. "זו היתה סטירת לחי רצינית", אומרת אמא. "הרגשנו שהקיבוץ פוגע בנו והחלטנו לקחת אחריות על החיים שלנו".
"לא מוותרים על שום חוויה"
וכך, לפני 21 שנה, כשהייתי בן שנתיים, הגענו לתל-אביב. אבא חזר לצבא, ובהמשך נולד אחי שי, שצעיר ממני בשמונה שנים. "הפעם היחידה במהלך היום שאני רואה ממש היא בלילה, כשאני חולם", הוא מסביר. "אבל על החוסר במבט פיציתי במגע גופני. יצאתי איתך ועם אחיך להרבה טיולים כשאתם תלויים עליי בתוך סל-קל", הוא אומר. "בדרך-כלל זה עבד נפלא",, מתערבת אמא ומתחילה לצחוק, "חוץ מהפעם ההיא שנפלתם לבריכת דגים".
"אבא מריח, ממשש, נעזר במילים, שומע תיאורים", היא מוסיפה. "הנה, בט"ו באב האחרון יצאנו לטיול לאור ירח במכתש רמון. טיפסנו על סלעים, קפצנו ממקומות גבוהים. נסענו לראות מטר מטאורים. אנחנו לא מוותרים על שום חוויה."
"אבא, בעצם אין לך מושג איך אנחנו נראים", אני אומר לו. "נכון", הוא משיב. "עד גיל מסוים עוד נגעתי לכם בפנים, עם הזמן זה יותר קשה. אבל אמא מתארת לי כל הזמן את הפנים שלכם".
"כל הזמן", היא מאשרת. "אם שי לא מגלח את השפם כמה ימים, תהיה בטוח שאבא יודע על זה. וגם אין יום שאבא לא יודע מה הצבעים של הבגדים שהוא לובש. חשוב לי שהוא יהיה כמה שיותר כמו אדם רואה, שלא ישכח את הצבעים. אני מספרת לו על שמים של תכלת ללא ענן, על פרח אדום, ומתארת הרבה כדי שלא ישכח מראות."
וכך תפסו אצלנו במשפחה המילים מקום של כבוד, כשהחלו לשמש כעיניים של אבא, כדרך שלו להכיר אותנו, להבין מה מציק לנו ומה גורם לנו לאושר. בן של חברים של ההורים, שגם אביו עיוור, אמר פעם שהדבר הכי טוב באבא עיוור הוא שאפשר לזייף את החתימה שלו בלי שהוא ירגיש. "זה לא חוכמה", אני אומר, "נסה לזייף ליד אבא שלי שמחה. הוא קולט מיד. הוא לא צריך לראות כדי להבחין שמישהו מעמיד פנים".
"עיוורים יכולים לעשות יותר ממה שהסביבה חושבת"
בדרך כלל כשאבא מגיע למקום כלשהו, הוא זוכה מיד לכבוד רב. בכל זאת, קצין צה"ל שהקריב את עיניו וידו וטיפח משפחה וקריירה. אם יש בקהל מישהו רחום במיוחד, הוא גם מוסיף צקצוק לשון. אבל חשוב לזכור, מדגיש אבא, שזו לאו דווקא הגישה הרצויה לעיוור. "עיוורים יכולים לעשות הרבה יותר ממה שהסביבה חושבת שהם מסוגלים", הוא קובע. "הרבה פעמים אנשים אומרים 'אתה, שב בצד, נעזור לך, נעשה במקומך', אבל אני לא רוצה לשבת בצד. גם לי יש דעה ויכולת וניסיון חיים. העיוורון הוא מאבק בלתי פוסק של העיוור עם החברה שמעריכה לא נכון את יכולותיו. לצערי, יש גם עיוורים שנכנעים לציפייה הזאת מהם לא לרוץ קדימה, ואת זה צריך לשנות. המגבלות לא באמת כל-כך מגבילות. אמא ראתה אותי מההתחלה כאדם רגיל לגמרי, וגם ידעה לדרוש ממני בהתאם. לא הייתי מסכן לרגע, וזה התאים לרצון שלי לחיות חיים עצמאיים".
בואו נגיד שהיותו של אבא עיוור והיותה של אמא רואה, הם רק אחד הניגודים המינוריים ביניהם. אבל כך בדיוק, בעזרת המחשבה השקולה של אבא ומדיניות פריצת הדלתות של אמא, הם הצליחו להתגבר על קשיי הדרך. "במידה רבה", אומר אבא, "היא העיניים שלי".
עכשיו אמא מנסה לפקוח את עיניהן של נשים אחרות הנשואות לנכים. בשנים האחרונות למדה קואצ'ינג ופיתחה גישת אימון שמיועדת למגזר הספציפי הזה, ובכלל לנשים שמתמודדות עם משברים בחייהן. "הרבה פעמים נשות נכים הופכות למשותקות נוכח המצב של בעלן", היא מסבירה. "הן מתמלאות בחששות כמו איך הסביבה תגיב? מה יאמרו? איך להמשיך את החיים? החששות האלה מטרידים אותן, עד כדי כך שהם מונעים מהנשים האלו להגשים את עצמן. אני מציעה להן כלים שמבוססים על הניסיון שלי ועל ההיכרות שלי עם נשים אחרות במצבן".
"אחד הרגעים הכי קשים שהיו לי עם אבא היה כשקראתי את הספר 'על העיוורון' - הזדהיתי עם הדמויות שם, שמתעוורות בזו אחר זו. היה לי קשה להירדם. לא יכולתי לקרוא יותר משלושה עמודים בכל פעם. חוויתי תגובה גופנית ממש – מועקה בחזה, בגרון, בבטן. לא יכולתי לסבול את זה שבגלל שהם עיוורים הם הופכים מוקצים, שסוגרים אותם בבית משוגעים וזורקים אותם מהחברה".
"לא היינו שורדים את כל הקשיים האלה בלי אהבה"
אצלנו העיוורון של אבא היה הרבה יותר ממגבלה פיזית. הוא גיבש את ראיית העולם שלנו, לימד אותנו להתגאות בשוני ולא לחשוש מפניו לרגע. לאורך השנים השתתפו אמא ואבא בפעילות ציבורית מסוגים שונים. אבא ביקר חיילים רבים שנפצעו, ובנוכחות הצנועה שלו ביקש לנדב מעט תקווה. בחודש שעבר, למשל, כששמעו על הפגזת ביתו של ד"ר אבו אל-עייש מעזה, מיהרו לבית החולים. הידיעה על כך שאחת מבנותיו נפגעה בעיניה היתה צו הגיוס שלהם. זו המשמעות הפוליטית, החברתית, של העיוורון: הוא גורם לנו להבין שמבט חודר אפשרי גם כשהעין כבר איננה.
“מוטי, אתה לא מתכוון לדבר קצת על האהבה שלך אליי?” אומרת פתאום אמא.
“לא היינו שורדים את כל הקשיים האלה בלי אהבה", הוא מחייך ומביט בה.
- כיתבו לנו
את סיפור ההיכרות שלכם בצירוף תמונות.
לפנייה לכתב/ת 
