ילדים בלי עבר, בלי הווה ובלי עתיד

עוד בפרויקט: הילדים של כולנו

• רוצים לעזור לילדים? חתמו כאן על הטופס המקוון.
• יש לכם שאלות? היכנסו לפורום "הילדים של כולנו "
• המטרה: משפחה ובית לכל ילד בסיכון
• וידאו: ציון כהן חוזר "אל עצמו"
• כמה אנשים צריך כדי להחליף אמא אחת?  
• וידאו: צופית גרנט מבקרת במשפחת קלט  
• ליהיא לפיד: "הבית שלהם הוא מקום שממנו בורחים"
• העיניים שלו אמרו: "תיקחי אותי"
• יכול להיות שמישהו בעולם באמת דואג לי?
• 9,000 ילדים בארץ מחכים לבית
• התינוקת שננטשה בחדר האשפה מחפשת בית
  

אף אחד לא מצלם אותם

ילדי פנימיות כמו שירי, רגילים להתאכזב. הם לא רגילים שמישהו מגיע בשבילם, עוקב אחרי מה שהם עושים, מתבונן בהם, מתעניין, מצלם. אין להם אמא שרצה אחריהם במסיבות פורים, מתלהבת מכל חיוך, או אבא גאה שמביט בהם כשהם רוקדים אם שאר הילדים. אחרי 18 שנה במוסדות שונים, במסגרות שונות – לפעמים אין להם אפילו תמונה אחת למזכרת מילדותם. אף אחד לא מצלם אותם.

זו בדיוק הסיבה שהחליטו בעמותה ליזום את פרויקט "האלבום שלי". במסגרת הפרויקט מגיעים צלמים מתנדבים (לאו דווקא צלמים מקצועיים) לפנימיות אחת לשבועיים ומצלמים את הילדים השוהים בהן. המטרה המרכזית היא תיעוד, אבל התהליך שעובר הילד עם הצלם, משפיע גם על הדימוי העצמי שלו, מחזק את תחושת השייכות שלו וחושף אותו לעולמות תוכן מגוונים.

"בין שאר הדברים שאין לילדי הפנימיות", אומרת רותי גינוסר, ראש תחום אומנויות בעמותת "ילדים בסיכוי". "הוא אלבום תמונות אישי המתעד אותם במהלך חייהם. בעוד שלכל ילד הגדל בבית יש אלבום המלווה אותו ועוזר לו לזכור וללמוד על עצמו דברים מהעבר, לילד פנימייה יש אולי פה ושם תמונה. מצלמים אותם בפנימיות, אבל בקבוצות ולא באופן אישי. חשוב לנו מאוד לצלם את הילדים באופן אישי וליצור עבורם אלבום תמונות אינדיבידואלי".

אם יש עבר - יש גם עתיד

הפרויקט החל כפיילוט באחת הפנימיות בארץ ומאז הורחב ל-9 פנימיות, כולל פנימייה במגזר הערבי. כיום משתתפים בפרויקט 40 צלמים מתנדבים מרחבי הארץ, כאשר חלקם מצלמים כבר 7-8 שנים.

"המתנדבים שלנו הם לא בהכרח צלמים מקצועיים", מספרת גינוסר. "אלו אנשים שאוהבים ויודעים לצלם. לכל צלם יש קבוצה של ילדים שהוא אחראי עליה והוא מצלם אותה לאורך השנה ולאורך השנים. בתחילה הצילום הוא אינטנסיבי ואחר כך פחות. המטרה הראשונית היא תיעוד, אבל ערך לא פחות חשוב הוא העלאת הדימוי העצמי של הילד.

"ראינו שכשלילד יש עבר והווה, יש לו גם עתיד. הילד הוא לא רק אובייקט לצילום. הוא גם יוזם. הוא בוחר היכן להצטלם ועם מי, הוא בוחר את המקומות האהובים עליו ודרך זה מתפתח גם חיבור אחר אל הפנימייה ואל אנשי הצוות. כשמגיעים ההורים, מצלמים את הילד עם הוריו ועם קרובי משפחה, דבר המחזק את הקשר ואת הזהות שלו.

"רוב האנשים המשתתפים בפרויקט הם אנשים מבוגרים שעשו לביתם. הם אנשים טובים באמצע הדרך שרוצים לתת בלי דרישות. הם מגיעים נטו אל הילד ומראים אותו בצורה היפה שלו".

 ילד מניח תפילין. צילום: טובה רון

זמן איכות אמיתי

"לפני שנה התחלתי לצלם ילדה בת 12", מספרת טובה. "בהתחלה הם תמיד חשדניים ובוחנים אותך. הם עברו כל כך הרבה אכזבות. היא שאלה אם אני מוכנה לחכות שתחליף בגדים. ואז אמרה 'עכשיו, בואי איתי'. היא לקחה אותי לצד השני של הפנימייה ושלפה משם את אחותה בת ה-6. היה לה מאוד חשוב שהתמונות הראשונות יהיו עם אחותה הקטנה. זה מאוד נגע לליבי. הרי בגיל ההתבגרות הבנות מאוד מרוכזות בעצמן ולמרות זאת, היה לה מאוד חשוב להצטלם קודם כל עם אחותה".

טובה לא שואלת את הילדים על קורות החיים שלהם. היא רוצה להתייחס אליהם כמו לילדים רגילים. "אם אשאל על החיים שלהם, ארגיש צער רב וחמלה ולא אתייחס אליהם נכון. הם מעמידים אותך באינסוף מבחנים קטנים שבודקים האם הם יכולים לסמוך עליך".

ערך מוסף נוסף הוא הקשר הנוצר בין הצלם לבין הילד. "הם נותנים לילד זמן איכות אמיתי", מספרת רותי. "רובם לוקחים את הילדים למקומות שונים ותוך כדי זה גם מלמדים אותם וחושפים אותם לדברים אליהם לא הייתה להם שום הזדמנות אחרת להיחשף.

"אחת הצלמות שעובדת איתנו כבר שנה שביעית, לוקחת בכל פעם קבוצה של 2-3 בנות, מחוץ לפנימייה, למשל לבית קפה או לאכול גלידה. תוך כדי זה, היא מלמדת אותן נימוסי שולחן ומקנה להן ערכים הנוגעים להתנהגות בחברה ולחברוּת. בהתחלה הייתה הרבה קינאה בין הבנות. כל אחת רצתה להיות במרכז. בהדרגה הן למדו לוותר ולשים לב לאחרות. באותה הזדמנות היא מסבירה להן גם איך מתלבשים.

"יש ילדים שאמרו 'אף פעם לא הסתכלתי על הנוף והצלם פקח לי את העיניים'. מראים להם פריחת אירוסים בטבע, שדות, זריחה ושקיעה. הילדים מבטאים בצורה מאוד רגשית את הקשר שנוצר. זהו קשר של חונך בעל משמעות. לפעמים הילדים לא רוצים לספר דברים בתוך הפנימייה והם מתייחסים לצלמים כאל מבוגר משמעותי בחייהם, כאוזן קשבת לחלוק את הדברים האינטימיים והאישיים שלהם.

"בסדר, תצלמי אותי גם"

"אירוע השיא בפרויקט הוא תערוכת סיום השנה", מספרת רותי. "אנחנו מזמינים לתערוכה הורים, מורים וכל דמות שהיא משמעותית לילד. בתערוכה מציגים חלק מהצילומים בהגדלה וכן את האלבומים של הילדים. את הפיתוח, ההדפסה וההגדלה אנחנו מקבלים כתרומה מחברת 'דלתא פילם ישראל' כבר מספר שנים וזו עזרה עצומה עבורנו".

הילדים תמיד משתפים פעולה?

"יש ילדים שלא רוצים להצטלם בהתחלה, כי הדימוי העצמי שלהם הוא מאוד נמוך, אבל במשך הזמן הם רואים את החברים שלהם ואת התוצאות ואז הם באים ואומרים 'בסדר, תצלמי אותי גם, אבל רק מאחור'. הייתה ילדה שבשום אופן לא הסכימה להצטלם. היא אהבה לשחק במחשב. הצלם הגיע איתה להסכם שיצלם רק את הידיים שלה. הוא צילם סידרה של צילומי ידיים. הילדה הזו הפכה בהמשך לכוכבת. היא הייתה מאוד יפה וצילומי הידיים סללו את הדרך להמשך.

"יש ילדים שאומרים 'לא ידעתי שאני כל כך יפה עד שצילמו אותי' או 'הנה, סוף סוף יש לי תמונה עם אמא שלי. אף פעם לא הייתה לי תמונה כזו'. הם אומרים על הצלמים 'לא ידעתי שיש אנשים כאלו טובים'.

"ההמשכיות היא דבר מאוד חשוב. הילדים האלו שבעי אכזבות מעולם המבוגרים. ההתנסות שלהם הייתה בעבר עם מבוגרים שהבטיחו ולא קיימו. יש הורים שאומרים 'אני אבוא לבקר' ובסוף לא מגיעים וזה פוצע. הילדים שואלים בסוף השנה את הצלמים המגיעים לאורך השנים, אתם 'תהיו גם בשנה הבאה?' קשה להם לתפוס את המחויבות הזו על פני זמן. זה דבר שמחזק אותם, שיש מישהו שרוצה להמשיך ולבוא בשבילם".

 מסיבה בפנימייה. צילום: איתן ברק

דרושים מתנדבים נוספים

"הייתי רוצה להרחיב את הפרויקט לפנימיות נוספות", מספרת רותי. "היינו שמחים שייפנו אלינו מתנדבים שאוהבים לצלם, שאוהבים ילדים ושיהיו מוכנים להתחייב לתקופה ממושכת של לפחות שנתיים, בהן הם יגיעו כל שבועיים בחודשים אוקטובר-נובמבר ועד מאי, שיוכלו להיות זמינים באירועים מיוחדים כמו ימי הולדת. חסרים לנו מתנדבים באזורים מסוימים בארץ: עמק חפר, אזור הקריות בצפון ואזור אשקלון ובאר שבע בדרום.

"התחושה שאני נותנת משהו שמעשיר את חיי הילדים הללו, גורמת לי אושר אדיר", מסכמת טובה. "אני כל הזמן עושה השוואה עם הנכדים הפרטיים שלי ומרגישה שאני רוצה להביא משהו מהטוב שנפל על הנכדים שלי, לילדים הללו בפנימייה. אני מרגישה שהעבודה שלי איתם נותנת לי איזושהי זכות.

"אם לפני שישלחו אותי לגיהינום (צוחקת) יתנו לי להריח את גן העדן, זה אולי בזכות הדבר הזה. אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות אדירה להיות שותפה בפרויקט הזה. זו מתנה של תוספת משמעות לחיים שלי. הפעילות הזו, כבר שלוש שנים, היא חלק מההגדרה האישית שלי".

• להתנדבות לצילום ילדים בפנימיות יש לפנות לעמותת "ילדים בסיכוי", בטלפון 03-6475075, שלוחה 221.