ג'ומס, תתפטר
אומרים עליו שהוא איש הגון, אך כשנקרתה בדרכו הזדמנות להוכיח זאת הוא לא עמד במבחן. בפעם הראשונה בתולדותיה, גם אמינותה ויושרתה של מרצ קרסו
יו"ר מרצ, חיים (ג'ומס) אורון, שרצה להיות המשקם של מרצ, הפך להיות הקברן שלה. אחרי שהתפרק מנכסיה הרוחניים, התנכר לקהלים מסורתיים שלה, נקט במהלכים פוליטיים אומללים וניהל קמפיין גרוע במיוחד, הוא הביא את מרצ למצב אנוש. אבל את שעת המוות קבע ג'ומס כשהודיע שאין בכוונתו להתפטר מחברותו בכנסת והוא נדבק לכיסא כדי "לשקם את השמאל". אולמרט לא היה מנסח זאת טוב יותר.
הבריחה מאחריות היא תעודת הפטירה של מרצ. היא מוכיחה שנשמתה של המפלגה עזבה לעולם שכולו טוב והותירה רק גוף חלול ומדולדל. אחת המחלות המסוכנות ביותר של הפוליטיקה הישראלית היא היעדר הנורמה הנהוגה במדינות מתוקנות של נשיאה באחריות. בישראל יש סמכות בלי אחריות, מה שגורם לאובדן אמון הציבור במערכת הפוליטית ובשיטה הדמוקרטית. מאז ומעולם מרצ דרשה מיצוי אחריות במערכת הציבורית והפוליטית. אחד הדגלים המרכזיים שלה היה הקניית נורמות של פוליטיקה שונה, נקייה, מוסרית ומתוקנת. האם מותר מרצ של ג'ומס על כל מפלגה אחרת?
כשביקש ג'ומס את תמיכת ועידת מרצ במהלך בעייתי ביותר מבחינה דמוקרטית של שינוי רשימת הנבחרים, כדי לפנות מקום למועמדים מה"התנועה החדשה", הוא התחייב בפני אלף חברי הוועידה שהוא מקבל על עצמו את האחריות למהלך ולתוצאותיו על כל המשתמע מכך. גם אני הצבעתי בעד, למרות ספקות רבים. רציתי לגבות את היו”ר, התרשמתי שהוא מבין את כובד ההכרעה, האמנתי לו. אך אחרי שנים רבות של חברות ופעילות במפלגה, אני מרגיש בפעם הראשונה מרומה. מרצ גנבה את קולי ודעתי, ג'ומס הונה אותי ואת כל חברי ועידת מרצ, כי התוצאות רעות והאחראי בורח.
ג'ומס מבקש כעת להישאר "כדי לשקם”. הנה הוא מסביר שצריך ליצור מסגרת פוליטית רחבה סוציאל דמוקרטית, ושוב, כמו תקליט שרוט נשמעות הסיסמאות על שיקום האמון והתארגנות מחודשת. מה שהיה לפני הבחירות הוא שיהיה גם אחריהן. ואיך עוד מנה מאותה התרופה תבריא את השמאל החולה? לג'ומס הפתרונים. כדאי לו להיזכר בדן חלוץ שניסה להיות משקם הצבא אחרי מלחמת לבנון השנייה (עוד מלחמה מיותרת שג'ומס תמך בה). הנכשל לא יכול להיות המתקן, וציון של שלושה מנדטים הוא אפילו לא בלתי מספיק, הוא כישלון מביש ומחפיר.
לג'ומס יש אחריות מיוחדת משני טעמים נוספים: החשוב שבהם הוא ההיבט האידאולוגי. הוא תמך בשתי מלחמות ברירה מזיקות, הביא לפשיטת רגל ערכית בגיבוי שנתן לאולמרט, טישטש את האג'נדה המסורתית של מרצ בנושאי זכויות אדם ואזרח ובעיקר התחנף לקונסנזוס. מרצ בהנהגתו חדלה להיות קול שונה, אמיץ ועצמאי בפוליטיקה הישראלית. התיזה שלו היא שחידוד עמדות מבריח מצביעים. מרוב שרצה להיות אהוב, שכח שעדיף להיות רלוונטי.
סיבה נוספת היא שהוא הוביל קמפיין אישי, ממש כאילו היה מועמד לראשות הממשלה. באינפלציה של שלטי חוצות ואוטובוסים עם תמונות המנהיג שעוררו רושם של פולחן אישיות. אפילו מנהיגי העבר הכריזמטיים של מרצ, אלוני ושריד, נמנעו מקמפיין אישי כזה.
את חשבון הנפש צריך גו'מס לעשות בקיבוץ, כי יש כאן גם סימן רע לבאות: קמפיין הבחירות האישי של מרצ הוכיח שגם אחרי יותר מ-20 שנות חברות בכנסת, הוא עדיין דמות אלמונית עבור רוב הציבור בישראל. אפשר לעטוף את זה מכאן ועד מחר בטיעונים על צניעותו, רצינותו ויסודיותו, ובכך שהוא לא רץ לתקשורת. אבל מיומנות תקשורתית היא כלי הכרחי לראש מפלגת שמאל קטנה באופוזיציה. מכיוון שהוא חסר את הטמפרמנט הדרוש למנהיג מרצ, מסתתר ג'ומס מאחורי סינרה של שולה אלוני או הסוודר של עמוס עוז.
עולה גם עוד שאלה עדינה, משהו שלא נעים לדבר עליו, אבל צריך: ג'ומס בן ה-69 הוא לא העתיד של השמאל הוא העבר שלו - עבר מפואר ועתיר זכויות - אבל כזה שמתקשה להתחבר להוויה של ישראל המודרנית. הניכור הגדול של צעירים לשמאל ולמרצ - מפלגה שעד לבחירות האחרונות שאבה מחצית מקולותיה מבוחרים מתחת לגיל 35 - מוכיח שאת שיקום השמאל צריך להפקיד בידיים אחרות.
אומרים על ג'ומס שהוא איש הגון. אבל כשנקרתה בדרכו הזדמנות להוכיח את הגינותו, הוא לא עומד במבחן. ובפעם הראשונה בתולדותיה, גם אמינותה ויושרתה של מרצ קרסו.
יהי זכרה ברוך.
רועי ילין, חבר מרצ, דובר המפלגה לשעבר, ניהל את הקמפיין בבחירות המקומיות האחרונות
לפנייה לכתב/ת 
