פנטה: בטירוף שלו

כמעט לכל ספרות מקומית יש את הילדים הרעים שלה, והספרות האמריקנית התברכה בלא מעט כאלו. כולם כבר מצאו דרכם לתוך מחזור הדם התרגומי, החל בג'ק קרואק ודור הביט ועד לצ'ארלס בוקובסקי, אולי הילד הרע האולטימטיבי, האיש שהפך את הכישלון להצלחה. עכשיו, באיחור מה, נוחת לתוך התודעה שלנו ילד רע נוסף, ג'ון פנטה, עם הספר "חבורת העינב".

קריאה בו מגלה מהר מאוד למה בוקבוסקי כינה את פנטה "האלוהים שלי"; מדובר בכתיבה ביבית משובחת הנובעת מתוך איזה מקום שתייני עמוק בלב התודעה, מלא טינופת, ישירות וכנות. אתה קורא בו ולרגע מרגיש התעלות אדירה של יופי, ולרגע אחר כאילו שיכור רוקן כוסית משקה בפרצופך. אבל גם אותם רגעי יופי, רגעי כתיבה עזת מבע, באים מתוך המקום הנמוך ביותר בסקאלה - יופי שרואים רק כשראשך מוטל על הקרקע.

כתיבה עירומה

"חבורת העינב", שני רומנים בספר אחד, מסופר בגוף ראשון מעיניו של פנטה עצמו, המביא את סיפורו של אביו, בנאי ובעיקר שתיין, שהיגר מאיטליה  אל המציאות האמריקנית. אם יש משהו שמאפיין "כתיבה של ילדים רעים" היא העירום המוחלט, לא במובן הפיזי, אלא במובן המילולי כמובן . לא צריך לנבור בתוך סאבטקסטים ופרשנויות: הכל מונח מול העיניים כמו נהר גועש.

פנטה. הברווז המכוער שהתעקש להיות ברבור (צילום: ג'ויס פנטה) 

למעשה, כבר היה ניסיון למכור את פנטה לקורא העברי. לפני עשר שנים מרדכי אלישע, המו"ל והעורך של הוצאת אסטרולוג, הוציא את "שאל את האבק" בתרגומו של תומר רוזן. איכשהו, הקורא העברי הצליח להתעלם. "אני חושב שכדי להבין את הספרות האמריקנית, חשוב לקרוא את ארבעת כרכי 'הסאגה של ארתורו בנדיני' של פנטה, יצירה שהחל לכתוב ב-1938 וסיים רק ב-1985", אומר אלישע, ומוסיף: "נושאי כתיבתו של פנטה התמקדו בעם האמריקני הפשוט ולא במעמדות הגבוהים, אולי זו הסיבה שהוא נשכח ונזנח".

וככה נפתח "חלומות בבאנקר היל", הרומן השני ב"חבורת העינב", בתרגומה של טל ניצן: "ההיתקלות הראשונה שלי בתהילה לא היתה בדיוק מאורע בלתי נשכח. עבדתי אז כמנקה שולחנות בדֶלי של מארקס. השנה היתה 1934. הייתי בן עשרים ואחת, וחייתי בעולם שנתחם בבאנקר היל ממערב, ברחוב לוס אנג'לס ממזרח, בכיכר פֶּרשינג מדרום ובסיוויק סנטר מצפון.

הייתי מנקה שולחנות מופלא, שופע מרץ ובעל סגנון של מקצוען, ואף ששילמו לי שכר רעב ממש (דולר ליום בתוספת ארוחות), משכתי תשומת לב לא מבוטלת בזמן שחגתי משולחן לשולחן, עם מגש מאוּזן על יד אחת, והעליתי חיוכים על פני הלקוחות. היה לי עוד משהו להציע ללקוחותי מלבד כישורי מלצרות, כי הייתי גם סופר".

כמו אצל כל ילד רע, מלבד כתביו, חשוב להבין גם את הסיפור של האיש עצמו שבשנים האחרונות לחייו איבד את מאור עיניו עקב מחלת הסכרת, אותה החמיר כשלא הצליח להפסיק לשתות. 

הוא נולד ב-1909 בקולורדו, ארצות הברית, להורים ממוצא איטלקי שגרו ברובע האיטלקי העני של העיר בולדר. ב-1932 פורסם סיפור ראשון פרי עטו במגזין "אמריקן מרקיורי". באותה שנה עבר פנטה להתגורר בלוס אנג'לס. חמש שנים לאחר מכן נישא לג'ויס סמרט, משוררת ועורכת, ולשניים נולדו ארבעה ילדים. פנטה המשיך ופירסם סיפורים בעיתונים יומיים ובמגזינים. ספרו הראשון Wait Until Spring, Bandini, ראה אור ב-1938. "שאל את האבק" פורסם שנה לאחר מכן.

חילטר בתסריטים

ב-1940 התפרסם קובץ סיפוריו הקצרים "Dago Red". זה לכאורה אמור היה לסלול את דרכו, אבל פנטה נאלץ להתפרנס ו"חילטר" בכתיבת תסריטים. הוא לא ממש זכה להערכה כתסריטאי. ב-1952 פורסם הרומן שלו "Full of Life", אך ספרו הבא פורסם רק 25 שנה מאוחר יותר.

ב-1955, כשהיה בן 46, חלה בסוכרת. ב-1977 פורסם "חבורת העינב" אך כעבור כשנתיים, בשל סיבוכי המחלה, איבד פנטה כאמור את מאור עיניו ושתי רגליו נכרתו. פנטה המשיך לכתוב, מכתיב לרעייתו גרייס שיושבת לצדו ורושמת מפיו. באותן שנים קשות, נדמה שלא נותר הרבה גם מההצלחה הספרותית שזכה לה בשנות הארבעים והחמישים. ספריו, שאזלו מהמדפים, לא הודפסו שוב.

בוקובסקי. קרא לפנטה "האלוהים שלי" (יחסי ציבור HOT )

מי שתרם יותר מכל להצבתו המחודשת של פנטה על מדף הספרות האמריקנית והעולמית היה המשורר והסופר צ'רלס בוקובסקי. הוא העריץ את פנטה, הקדיש לו שירים והביא להדפסתם המחודשת. חזרתם של הספרים למדפים וההתעניינות המחודשת בפנטה עודדו את רוחו ועל אף בריאותו הרופפת הוא סיים את ספרו האחרון, "חלומות בבאנקר היל". שנה לאחר פרסום הספר. ב-8 במאי 1983 הלך פנטה לעולמו.

לאחר מותו התגלה בין כתביו הספר "The Road to Los Angeles", שנכתב ב-1933. הוא פורסם ב-1985, ובאותה שנה פורסמו גם רומן שפנטה לא הספיק להשלים, "1933 Was a Bad Year", וקובץ סיפורים, "The Wine of Youth". כעבור שנה פורסמו שתי נובלות נוספות שלו בספר "West of Rome". בשנים 1989 ו-1991 פורסמו שני קבצים עם מבחר ממִכתביו של פנטה. מאז מותו לא חדלו להדפיס את ספריו וב-2000 אף יצאה לאור הביוגרפיה שלו, Full of Life, מאת סטיבן קופר.

הבמאי פרנסיס פורד קופולה תיכנן, בעקבות הצלחת סרטו "הסנדק", להפיק סרט על פי "חבורת העינב" אבל הפרויקט לא יצא מעולם לפועל. הבמאי הבלגי דומיניק דרודר ביים סרט על פי ספרו הראשון של פנטה, "Wait Until Spring, Bandini" ב-1989, וב-2006 הופק הסרט על פי הרומן "שאל את האבק", בכיכובם של סלמה הייק וקולין פארל.

"לאבי היו הרבה חברים יהודים עקב עבודתו בתעשיית הקולנוע. אני חושב שהוא היה מתפוצץ מגאווה אם היה יודע שמתרגמים אותו לעברית", כך אומר דן פנטה, בנו של הסופר ולמעשה סופר בעצמו. "אני חושב שהקהל המקומי יתחבר ל'חבורת העינב' עקב התימות האוניברסליות שבו, המאבק בין המינים, המשפחתיות וכו'".

הכל בגלל מיסים

בכל אופן, לדן יש סיבה אחרת להתעלמות הממושכת מספריו של אביו, התעלמות ששורשה נעוץ דווקא בממשל האמריקני. "כשהוא היה בחיים וכתב הוא היה חייב המון מיסים לממשלת ארצות הברית, לכן הממסד עשה ככל שביכולתו כדי להצר את צעדיו, אבל אחרי שהוא מת, שילמנו את המיסים". פנטה מוסיף שלא תמיד היה משעשע לגדול בבית משפחת פנטה, "אבל אם היית חובב בייסבול או גולף, זה שיפר את הלך הרוח". פנטה האב היה אובססיבי לגבי גולף לפחות כמו לכתיבה.

שרי גוטמן, מו"לית ועורכת ראשית של הוצאת אחוזת בית: "כקוראת וכמו"לית יש לי משיכה תמידית

לאזורים ספרותיים שעוסקים במצוקות שנובעות מהיומרה האנושית להגיע למימוש עצמי ולאושר. היכולת לתאר, בבהירות ובבוטות, את ההתמודדות עם החלומות שלכאורה מבטיחים לנו החיים, היא זאת שמניבה את הספרות האהובה עלי, ולכן בחרתי לתרגם את פנטה, שאינו ידוע מאוד לקורא הישראלי.

"פנטה משתמש במודל המצוקה האנושית האירופי ומלביש עליו את חופן המצוקה הייחודי שאמריקה מציעה לאנשיה: האינטנסיביות שבה עניינים צריכים להגיע לכדי מימוש. כלומר, זוהי אמריקה שהקיום בה מכוון את תושביה לעמוד כל בוקר על קו הזינוק ולהוכיח – מהר ובאופן נחרץ - לעצמם ולסביבתם את יכולתם: הכלכלית והעצמית. זוהי אמריקה שתובעת מתושביה לא רק לעשות ולהשיג, אלא גם להראות את ההישגים האלה".

גוטמן מוסיפה כי מה שמאפיין את כתביו הם הגיבורים: "הם באים כולם מרקע דל מבחינה כלכלית ומבתים שלא ריפדו אותם ביכולת הסתגלות ובראייה רחבה של העולם, כמו הסופר עצמו. הם הברווזים המכוערים והמוזרים של משפחותיהם והם מתעקשים להיות ברבורים: הם רוצים להיות סופרים, לקבל הכרה, לצאת מהעיירה לעולם הגדול. ולכן הם נאלצים להיאבק גם בשמרנות האמריקאית וגם בשיטה הקפיטליסטית".