היא חלתה בסרטן, הוא עזב לטובת תלמידתו
ביום שתכנן לעזוב את הבית התגלה אצל אשתו הגידול הממאיר. הוא לא שינה את תוכניותיו עקב הנסיבות החדשות. איך מגשרים בין זוג כזה? מתוך ספר חדש, "גשר על חיים סוערים"
גם אחרי ארבע שנים החוויה הזאת מזעזעת ומחרידה אותה שוב ושוב. כשהגיעה אלי, חודשים אחדים לאחר מכן, מיד כשהסתיימו הטיפולים, החוויה הזאת שלטה בכל עולמה.
לא קל לנהל גישור בין בני זוג שאינם מדברים ביניהם. עוד פחות קל לנהל אותו כאשר סיפורו של אחד מבני הזוג, במקרה זה האשה – שממילא קל לי להזדהות איתה – הוא נוגע ללב ומקומם.
שלמה, מרצה בכיר, עזב את הבית לטובת חיים משותפים עם אחת מתלמידותיו. ביום שעזב התגלה אצל אשתו, דפנה, מומחית לליקויי למידה, גידול סרטני. שלמה לא שינה את תוכניותיו עקב הנסיבות החדשות.
דפנה ידעה זמן ממושך שלבעלה יש רומן עם סטודנטית צעירה ממנו ביותר מ-20 שנה. עם קיומו של הרומן כבר השלימה, אבל על התזמון האומלל של עזיבתו של שלמה לא הצליחה להתגבר.
דפנה, כבת 50, רזה מאוד, מרשימה ומטופחת, לבושה בטוב טעם ומאופרת בעדינות. הם נשואים יותר מ-20 שנה, הורים לשלושה ילדים משותפים, אבל הוא לא יכול היה להתאפק. דווקא אז היה דחוף לו לעזוב את הבית.
"זה לא שהיו בינינו מריבות או שהמצב היה בלתי נסבל"
"אפשר היה לצפות להתנהגות כזו מגבר 'אוטיסט', כזה שאינו מצטיין בהבנה רגשית או התחשבות, אבל מדובר במומחה לחינוך הומני, בר-סמכא בדיוק בתחומים אלו, שגידל דורות של סטודנטים ומתמחים. אפשר היה לצפות ממנו למידה מינימלית של אינטליגנציה רגשית, לקצת חמלה ואנושיות כלפי בני ביתו. זה לא שהיו בינינו מריבות או שהמצב היה בלתי נסבל, מצב של צו הרחקה או צו הגנה. הוא פשוט שכר דירה, והשכירות היתה אמורה להתחיל באותו יום. בבוקר נודע לי שיש לי סרטן, ואחרי הצהריים הוא הגיע עם המוביל והעביר את החפצים שלו לדירה השכורה", סיפרה.
הכאב והאכזבה ניבטו מעיניה, מאופן דיבורה ומהניתוח-לאחור של הזוגיות שלהם. "לא פתחתי קופת גמל, גם לא קרן השתלמות. כל שקל שהרווחתי הכנסתי לפרנסת המשפחה. אבל אורח החיים של אשת אקדמאי הפריע לי לפתח את הקליניקה. אחת לכמה שנים נסענו לשנת שבתון בחו"ל. את יודעת כמה קשה לקטוע בכל פעם את העשייה הקלינית? שלא לדבר על ההתמודדות עם כעסם של המטופלים, שהרגישו שנטשתי אותם. כשחזרנו – צריך היה להתחיל הכל מחדש. את יודעת כמה תעצומות נפש זה דרש ממני? אבל התנחמתי בכך שזה היה למען המשפחה ושאני מסוגלת לעמוד בזה. ועכשיו? הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת. כיווצתי את עצמי כל השנים, תמכתי בו כספית ותמכתי בהתקדמותו האקדמית, וכעת – כשהוא בשיא הקריירה וקוטף את פירות המאמץ המשותף – הוא זורק אותי ככלי אין חפץ בו. הוא ניצל אותי", אמרה.
המשבר הכפול – מחלה קשה ופרידה מהבעל בו-זמנית – דרש ממנה כוחות נפש עילאיים. הערצתי אותה על יכולתה לעבור טיפול בבוקר, לחזור הביתה להתאוששות, ולמחרת לטפל בילדים תוך שמירה על חזות של "עניינים כרגיל".
היא לא נתנה סיכוי לטיפול זוגי או לניסיון לשקם
חזרנו לשוחח על הגישור. היא לא נתנה סיכוי לטיפול זוגי או לניסיון לשקם את הזוגיות. אמרה שהנתק הרגשי ביניהם היה כל כך עמוק, ולא ניתן לאחות את הקשר. הם גרים בנפרד כמעט שנה. הם חיכו עם הסדרת הנושאים הכספיים והגישור עד עכשיו כדי שדפנה תסיים את הטיפול במחלה, ובינתיים הם ממשיכים לנהל מערכת כלכלית משותפת, כמו לפני הפרידה.
הבנתי שיותר משדפנה מתאבלת על עזיבתו של שלמה, היא מתאבלת על אובדן שלמותו של התא המשפחתי. כבר שנים שאין ביניהם יחסים רגשיים ואינטימיים. לדבריה, הוא טיפוס אגוצנטרי. הרומן הנוכחי הוא רק האחרון בשרשרת של בגידות - היא יודעת על שלושה רומנים לפחות שהיו לו עם סטודנטיות. למרות הכל, היתה מוכנה להמשיך עוד שנים רבות ביחסים כפי שהיו, ובלבד שהתא המשפחתי יישמר.
"מה הציפיות שלך ממנו? ומההסכם? ומהגישור?" שאלתי.
"לא אתן לו לבנות את עצמו על חורבות חיי"
"הוא יזם את הפרידה, יש לו בת זוג אחרת. הוא התנהג כמו מנוול – אז שישלם. אני לא מוכנה להישאר תלויה לפרנסתי רק בקליניקה שלי. מי יודע איך אמשיך לתפקד?", אמרה. "נכון, הרופאים אומרים שהתגברתי על הסרטן, אבל אני מרגישה שאני חיה על פיו של הר געש שכל רגע עלול להתפרץ. אני לא מוכנה שהוא ירוויח ממותי, ובטח לא בת הזוג החדשה שלו או כל בת זוג אחרת שתהיה לו. ואני בטוחה שתהיה לו. הוא לא יישאר לבד אפילו רגע אחד. לא אתן לו לבנות את עצמו על חורבות חיי", הוסיפה. "הסיכוי שלי למצוא בן זוג חדש, עם המחלה, הוא קלוש או אפסי. אני פוחדת. מי יגן עלי וידאג לי?"
התנאים שלה, התברר, היו נוקשים: הבית כולו יישאר שלה, ונוסף על כך היא דורשת סכום שתוכל להשקיע אותו ולחיות מהריבית שיניב; ומזונות לילדים, כמובן. היא התייעצה עם עורך דין והבינה שמבחינה משפטית היא איננה זכאית לכל אלה. אבל היא הלא איננה חייבת להסכים לגירושים: היא לא בגדה ולא מרדה ולא נתנה לו סיבה ועילה לגירושים. יתר על כן, עורך הדין הסביר לה שהבעל מחויב לפרנס את אשתו החולה. "אני לא יכולה להכריח אותו לגור בבית, אבל הוא לא יכול לאלץ אותי להתגרש. הוא יודע שהוא עשה דברים שלא ייעשו. הוא מרגיש אשם, ואם הוא לא רוצה שאשמיץ אותו בפני כולם – הוא ייאלץ לקבל את הדרישות שלי. לכן העדפתי גישור על פני דיון בבית המשפט".
היה ברור שיותר משדפנה רוצה להשיג הישגים כלכליים, היא מוּנעת על ידי רצונה לנקום בשלמה ולחבל ביחסיו עם אהובתו הצעירה. לא ייתכן שהוא ישבש את חייה, ואת חיי ילדיהם, בלי לשלם מחיר. ואיך יתנהל הגישור, תהיתי, האם תהיה מוכנה לפגישות משותפות?
בשום אופן לא. היא לא מדברת איתו, ובוודאי שאינה מתכוונת לנהל איתו משא ומתן. יש לו כושר שכנוע והתבטאות יוצאים מהכלל. הוא סוג של גאון בלוגיקה ובהיגיון, והוא תמיד משכנע את כולם שהוא צודק ומה שהוא אומר הגיוני ואפשרי. "אני לא מוכנה להיות בסרט הזה", פסקה. חששה שגם אותי הוא יצליח להקסים. גם אני אהיה טרף לחלקת לשונו ולתאריו המכובדים.
"אז מה יהיה? איך נתקדם?" שאלתי.
"את תיפגשי איתו בנפרד, תעבירי לו את התנאים שלי ותראי איך הוא מגיב".
הסברתי לדפנה שתהליך כזה הוא לא ממש גישור. לא חשוב איך קוראים לזה – כך היא מבקשת שהדברים יתנהלו. ועוד מסר ביקשה להעביר לשלמה דרכי: כדאי לו להסכים לתנאיה, שאם לא כן – תחשוף בפני אמצעי התקשורת את הרומנים שלו עם סטודנטיות, וכל הקריירה והפרנסה שלו עלולות להיות בסכנה. רומן כזה הוא עברה פלילית של ניצול יחסי מרות וכן עברה משמעתית לפי תקנון האוניברסיטה, שעלולה לגרום לפיטוריו.
ניכר בדפנה שהיא מתמלאת כוחות מעצם האפשרות לפגוע בשלמה. למרות שהיה ברור לי שמדובר בכוח מדומה הנובע מחוויית הפגיעה, ניסיתי למתן אותה ולגרום לה לחשוב מה יהיו השלכותיו של מעשה כזה על הילדים. קצת נרגעתי כשהבנתי שמבחינתה מדובר בנשק יום הדין ולכן לא תמהר להשתמש בו.
טרם הפגישה עם שלמה, הזכרתי לעצמי את אחד מכללי הגישור הבסיסיים: להיות אובייקטיבית ונטולת דעות קדומות. אסור לשפוט מראש ואסור לצדד באחד מבני הזוג. לא היה לי קל לעמוד בתנאים האלה במקרה המסוים הזה, שבו כל כך הזדהיתי עם סיפורה של דפנה.
לפגישה הגיע שלמה מלווה בדניאל, חבר המשותף. בדיעבד התגלה דניאל כ"עוזר מגשר" יעיל ביותר. כלל ידוע בגישור זוגי הוא כי עדיף שהגישור ייעשה על ידי שני מגשרים בני שני המינים. רצוי גם שאחד מהם יהיה משפטן והאחר מהתחום הטיפולי. המודלים התיאורטיים והמחקריים מלמדים שכך אפשר למנוע קואליציה בין המגשר לאחד מבני הזוג. כיוון שאני עובדת ללא בן זוג, פיתחתי כלים משלי להתמודד עם החשש – שלי ושל לקוחותי – מפני הזדהות יתר עם אחד הצדדים. בין השאר, אני מקפידה בדרך כלל להיפגש קודם עם הבעל. הפעם זכיתי לסיוע בלתי צפוי בדמותו של דניאל. נוכחותו הפחיתה מ"רגשות האשמה" שלי כלפי שלמה בשל האמפתיה שחשתי כלפי אשתו.
דניאל אמר: "אני מסכים איתך שההתנהגות של שלמה נראית כלפי חוץ מאוד לא טוב. אבל אני מכיר את שניהם הרבה שנים, והבעיות ביניהם לא התחילו אתמול. שלמה תכנן לעזוב את הבית לפני שהתגלה הסרטן אצל דפנה. יכול להיות שהעיתוי היה באמת אומלל. אני מסכים עם דפנה ששלמה היה צריך לחכות ולעזור לה יותר בתקופת מחלתה, אבל לא צריך להעניש אותו באופן כלכלי על התנהגותו".
"אתה מסכים עם דניאל שהעיתוי היה גרוע?" שאלתי את שלמה.
"כן", הסכים, "אולי הייתי צריך להמתין עם עזיבת הדירה. את יכולה אפילו להגיד לה שאני מבקש סליחה".
לא הייתי בטוחה בכנות דבריו של שלמה ולא היה לי ברור אם אכן הצטער על התנהגותו. אולי הבין שהדבר ישרת את מטרותיו וקיווה שהבעת הצער תפחית את המחיר שייאלץ לשלם בגין הגירושים.
דפנה אכן דחתה את בקשת הסליחה הזאת. דניאל הציע לשלמה: "אשב איתך ואספר לך יותר בפירוט מה דפנה עברה ומה היא הרגישה בתקופה שאתה עזבת והיא היתה חולה. אני הלא הייתי איתה בקשר, ואפילו הסעתי אותה כמה פעמים לבית החולים, לטיפולים ולניתוחים. אני יודע כמה היא פגועה וכועסת. אם תכתוב לה מכתב אמיתי, שבו תודה בטעותך ובכך שהיא צודקת בטענותיה; אם תתנהג כאילו בית המשפט כבר מצא אותך אשם, ועכשיו, לפני הקראת גזר הדין אתה מבקש רחמים – אולי זה יילך".
וכך היה. המכתב נכתב ונמסר לדפנה בידי דניאל. למרות שדפנה – ואני – פקפקנו במניעיו של שלמה, המכתב היה מרגש וכן (אולי היה זה דניאל שהתחפש לסירנו דה-ברז'רק וכתב אותו, אמר הקטגור הקטן שבתוכי). דפנה הראתה לי את המכתב. הוא מבין שהתנהג באופן אנוכיי, כתב שלמה, אבל בעצם הוא מאוד דאג לה, עדיין דואג לה, ותמיד דואג להתעדכן באמצעות דניאל והילדים מה מצבה. הוא כתב שעזיבת הבית קשורה ל"פלונטרים" שיש לו עם עצמו, ולא אליה, שהוא מצטער על התזמון וציין שהוא מקבל על עצמו את האחריות למה שקרה. הוא מבין שהיא פגועה וכועסת, וצודקת ברגשותיה שלה – שאילו היא היתה מתנהגת אליו כך, הוא בטח היה מגיב עוד יותר קשה. לבסוף ציין שהוא מעריך אותה על האופי החזק שלה ושהוא מקווה שאחרי שההסכם ייחתם, הם יניחו מאחוריהם את הפרק הזה ויוכלו לפחות לדבר על מה שקורה עם הילדים. הוא אפילו הוסיף, "אני יודע שהילדים יצאו כאלה נהדרים ומקסימים בזכותך. מזל שהם אינם דומים לי באופי".
מכתב ההתנצלות השיג כנראה את מטרתו. דפנה היתה מרוצה ממנו ומההסדר הכספי שהושג. "עכשיו כשיש לפני הודאה כתובה שלו, שהוא היה לא בסדר ושאני צדקתי, שהוא מתחרט על האטימות וחוסר ההבנה שלו, שהוא מודה שסבלתי בגללו והוא מתנצל ומצטער, יותר קל לי לסגור את הפרק הזה ולהמשיך הלאה. כל הזמן התעניתי איך הוא ממשיך בחיים שלו כאילו לא קרה כלום. כאילו הוא לא סופר אותי בכלל. גם עכשיו אני חושבת שהוא מנוול. זה לא שאני חושבת שהוא באמת השתנה, אני לא נאיבית, אבל כבר לא אכפת לי. אולי יותר טוב ככה. ברוך שפטרנו מטיפוס שכזה", אמרה.
- מבוסס על פרק מהספר החדש "גשר על חיים סוערים"
מאת שרה כץ (הוצאת כתר). שרה כץ היא עורכת דין, עובדת סוציאלית ומגשרת.
לפנייה לכתב/ת 
