המשק קורס והפוליטיקאים משחקים בארגז החול

החדשות הרעות רדפו השבוע זו את זו: האבטלה רשמה שיא חדש, בנק לאומי הזהיר מפני הפסד כבד. כל זה לא הפריע לראשי קדימה ומטה הבחירות שלהם להתכנס למסיבת ריקודים במועדון לילה תל-אביבי עד אור הבוקר. איזו שמחה קפצה עליהם? כלום לא תפסו כי החגיגה, היא מהסוג ההיסטורי שנאמר עליו כי "עוד ניצחון כזה ואבדנו"?

תל-אביב עדיין רחוקה מימיה האחרונים של פומפיי. אבל למשבר הכלכלי המאיים על קיומנו, יש טבע של הר געש. גם הוא מתפרץ וזורע הרס על סביבותיו במחזורים של עשרות שנים. אם החוגגים חשו את האדמה רועדת, הם בטח חשבו כי זו רחבת הריקודים אשר רוטטת מהלמות רגליהם. גם על סיפון הטיטאניק רקדו עד רגע האסון.

מי ומה מאחורי טירוף המערכות המשולב שגורמות לבריחה מהמציאות ולשאננות תוך הדחקה או הכחשה של הסופה המתרגשת?

המערכת הפיננסית אובדת עצות  

מוגזם לצפות מראשי הבנקים להפעיל את צופרי האזעקה. תפקידם העסקי ואחריותם הציבורית מחייבים לשדר יציבות ולהציג כלפי חוץ פנים מחייכות. גם אם בחדרי חדרים פניהם חרושי קמטים ונוטפי זיעה קרה מרוב דאגה. הנגיד פישר, המפקח על תקינות פעילותם, מסייע להם לשדר יציבות רוגעת, אחרת יתערערו עצבי המפקידים.

מזלנו שסגנון הניהול שלהם היה שמרני ורחוק מהסגנון ההרפתקני ומההפקרות שאחזו בעמיתיהם האמריקנים והאירופים. הסגנון שאילץ את ממשלותיהם לשפוך הון תועפות כדי להצילם מקריסה מוחלטת תמורת הלאמה חלקית או מלאה, כדי להציל את כספי הלקוחות. עם זאת, אפילו השמרנים שלנו הסתבכו בהשקעות רעילות מעבר לים ועכשיו רושמים הפסדי ענק חסרי תקדים.

אבל אם מצבם הכללי בכל זאת יציב, למה התכוון הנגיד פישר כשהטיף לנו השבוע באחד מנאומיו, להביט בעיניים של המציאות? הבעיה איננה בעיניים הישראליות שלנו, כל זמן שהוא בוחן את המציאות בעיניים של אמריקני לשעבר. את הקצב הדרמטי של הורדת הריבית הוא למד מעמיתו בוושינגטון, אלא שזה לא מקל על מצוקת האשראי, כמו שם.

כבר באותו נאום הנגיד סתר את עצמו, כשציין מדוע ישראל לא יכולה לחקות כי אמריקה. "אובמה יכול להדפיס דולרים אנחנו יכולים להדפיס רק שקלים שבעולם אין להם קונה", הסביר פישר, תוך ציון המחיר שממשל אובמה מוכן לשפוך - 1.5 טריליון דולר - כדי לחלץ את המשק האמריקני מהבוץ, "ולנו גם אין תקציב הוצאות בלתי מוגבל".

כעבור שעות אחדות הודיע בנק ישראל על כניסתו לבורסה כשחקן גדול בשוק האג"ח הממשלתיות. פישר תולה בכלי הזה תקוות שלא עלה בידו למלא בהורדת הריבית. זו כבר מתקרבת לאפס ומשם הרי אין לאן לרדת. עם זאת, מוקדם להמר אם המהלך נכון או שייכשל. על פניו, הכלי החדש מזכיר את מבריח פולי הקפה שהצטדק במכס כי מדובר במזון לציפורים. ירצו יאכלו. איזה שפן נותר לפישר לשלוף מהכובע אם לא ירצו ולא יאכלו?

בינתיים, הדולר הגיב בעלייה קלה. גם שערי האג"ח נסקו, אבל אחר כך צנחו. "מימוש רווחים", הסבירו בבורסה. במלים אחרות - היו גם מי שניצלו את האווירה כדי לעשות סיבוב משתלם. הכלכלן שלמה מעוז ערער על המהלך. הוא טען שהנגיד כאילו מדפיס כסף, תוך עקיפת החוק ומשטר יעד האינפלציה. ספק אם ישיג את המטרה להוזיל את מחיר האשראי להשקעות. לא כשהעולם אובד עצות ובעלי ההון קופצים את ידם.

פישר נהפך לגורו של המשק הישראלי. שומר על פני פוקר ומשחק בקלפים צמודים לחזה. אצלו קשה לדעת אם צעדיו הם חלק מתכנית מושכלת לטווח ארוך או שהוא מאלתר כיבוי שריפות במצוקת שער הריבית אליה נקלע. המשק במבוכה. הכלכלה איננה מדע מדויק והפסיכולוגיה גוברת לא אחת על השכל הקר. אין למשק מצב גרוע יותר מחוסר ודאות. הוא לא ייכנס לפאניקה, אבל את הציבור עלולה העמימות לגרור לבריחה מהמציאות.

המערכת הפוליטית טומנת את הראש בחול

התחום הכלכלי נמחק מסדר יומה של מערכת הבחירות. היא לא התנהלה על זהות הנבחרת החדשה שתציע דרך מהירה וטובה יותר ליציאה מהמשבר. הברירה היתה בין גלריה של ראשים שעברו טיפול קוסמטי, אבל מה שבתוכם - יוק. גם הפלונטר הפוליטי הבלתי נמנע ומשחקי גן הילדים סביבו עדיין מתנהלים כאילו אין באופק אסון חמור ממנו.

המחדל המשותף לראשים המתחרים על המנהיגות הוא באגו-טריפ המטורף וחסר האחריות שמנע את העברת תקציב 2009, לפחות במהלך פגרת הבחירות של הכנסת. הזנחתם ההרסנית, שהכניסה את המשק לשנה החדשה ללא תקציב, טושטשה בדרך אל הקלפי. המשק הנכה גם לא יראה את התקציב לפחות בחודשיים הקרובים.

תוכניות האוצר ליציאה מהמשבר היא מעט מדי ובאה מאוחר מדי. אבל גם את המעט הזה קשה ליישם במגבלת המנות החודשיות של תקציב 2008, במקום התקציב שאיננו. קטטות הפוליטיקאים על גודל התקציב שעבר בממשלה, והתעקשות האוצר על קדושת המסגרת, משתקים מאז את מעורבות המערכת בקטע הכלכלי. אחרת - ציפי לבני היתה היום ראש ממשלה, חוסכת בחירות (וחצי מיליארד שקל), ובעיקר מקדמת את תוכניות האוצר.

הממשלה והכנסת היוצאות ירו לעצמן ברגל ויורשיהן ייענשו באילוץ לאשר בהליך חפוז תקציב חדש עם גירעון שגדל פי 6-7 (לכ-40 מיליארד שקל), ובו זמנית להתחיל לעבוד על תקציב 2010 שיהיה בעייתי פי כמה. לדרג המקצועי באוצר יש מתווה יצירתי לחיות עם הגירעון במסגרת הקיימת, בלי קיצוצים. אבל טוב הלב הזה אפשרי רק להלכה.

בפועל רומזים באוצר כי הממשלה תידרש קודם לקבוע את סדר העדיפויות האקטואלי בתוך המסגרת. רמז עבה שיש לו משמעות אחת - כל תוספת חדשה תבוא על חשבון הוצאה קיימת, כלומר לא יהיה מנוס מקיצוצים כאלה ואחרים. הנעלם הם המקוצצים. האליבי של פקידי האוצר מעביר את האחריות לשרים, כדי שיפסיקו להאשים אותם.

הוא לא יפשיר את הקיפאון הכלכלי בדרג הפוליטי, אלא עוד יחריף את המתחים במערכת השברירית. אם הבחירות הבאות צפויות תוך זמן קצר, הפוליטיקאים ידאגו קודם לעורם ולכיסאותיהם, ולעזאזל המשק המתכווץ. רובם ככולם אפילו לא חשבו על פתרון יצירתי. השאלה המתבקשת היא איך בכלל ניתן לצפות מהם להחליט על סדר עדיפויות כלכלי-חברתי מושכל, כשחומרת המשבר לא בראש דאגותיהם.

בינתיים שום כלום. אין ממשלה. מתפלשים בארגז החול, במקום לכפר על מחדליהם בהקמה מהירה של ממשלת חירום לאומית לקבלת החלטות מהירות המחייבות קונצנזוס כמו במצב מלחמה. ימים יקרים כבר התבזבזו באפס מעשה או מחשבה ומעצימים את הנזקים המצטברים למשק. השיתוק גורר את המערכת להתנהג כאילו האיום על שלום המשק והרקמה החברתית נהפך לה למטרד, שמטאטאים מתחת לשטיח. לשרגא ברוש ואחרים יש תכניות נגד האבטלה וסכנות אחרות, אבל מקבלי ההחלטות לא רואים, לא שומעים ולא מדברים אתם. מדינה בכלוב של קופים.

טירוף המערכת המשותקת והשאננה, מחלחל עמוק. בעלי העסקים שעל סף קריסה, אלפי המובטלים החדשים והרבבות שבדרך - מחפשים אבא. לפני הבחירות שכחו מהם. עכשיו יתמותם כפולה ומכופלת. השיתוק תפס גם אותם. אין בהם כוח לצאת לרחובות לעורר את נבחריהם שנרדמו על משמרתם. הם ינסו להקל על מכאובם בהדחקת ההשפלה והבושה.

התקשורת תטשטש את אחריותה  

המשבר הוא עוד אייטם שחוזר על עצמו ומזמן הפסיק לעשות כותרות. בחוג הסגור של המדיה, לא הסיפור החשוב מעניין. הסיפור המעניין, שעושה רייטינג, הוא הדבר החשוב. סגירת עוד מפעל, אפילו אם מחסלת את מטה לחמה של עיירה מסכנה, חשובה הרבה פחות מעוד קסאם ללא נפגעים, ולהבדיל, מהסלבס שייבחרו להופיע באח הגדול.

בתודעת רוב עורכי החדשות, המשק וצרותיו נדחקים בדרך כלל לטורי הכלכלה. מקומם הטבעי לא בכותרות ובעמודים הראשיים. במערכות המטורפות שלנו, הבולטות והמיקום שמעניקה לאירועים התקשורת, בעיקר האלקטרונית, הם שמשפיעים גם על מהות והרכב סדר היום הפוליטי. לפיכך סדר היום המקצועי של העורכים ימשיך לקבוע מתי ואם בכלל יתעוררו הפוליטיקאים מתרדמתם.

בטירוף הזה, גזירות שיוטלו לפתע באילוצי התקציב, או, חלילה, קריסת בנק בסופו של תהליך ידוע מראש בסופת המשבר, יכו בהלם את צרכני התקשורת התמימים ואת המערכת הפוליטית הרדומה. כולם יזעקו למה הופתעו, ומדוע לא הזהירו אותם קודם לכן. מאוחר מדי הם יתחילו לחפש אשמים, והתקשורת בראשם. אבל אז, גם היא תדאג קודם לעצמה, ואפילו תדע טוב מכולם איך לטשטש את אחריותה הציבורית ולצאת נקיה מכל חטאיה.

הכותרות והמאמרים ידרשו כרגיל ועדת חקירה. תתפללו שיהיה בכלל איפה לחקור.