גם מי שצהוב כבר לא קופץ

בשנתיים החולפות הפך דרור חג'ג' לסמל בהפועל ירושלים. הלחימה על המגרש, החיבור המצוין עם הקהל במלחה ושני הגביעים שבהם זכתה הקבוצה העלו את חג'ג' מדרגה מבחינת הזהות שלו עם המועדון הירושלמי, שתמיד אהב את הסמלים שלו באריזה קומפקטית (עם עדיפות לגארדים), בעלי רוח לחימה ולב ענק. חג'ג' היה יכול בשקט ללכת בדרכם של עדי גורדון ופפי תורג'מן, ולהפוך לאופוזיציונר רשמי בכדורסל שלנו - אחרי הכל היו לו ברזומה גם שנתיים נהדרות באוסישקין - אבל זה לא קרה. הוא לא רק עזב את הפועל ירושלים, אלא החליף את האדום של מלחה בצבע האסור, הצהוב של נוקיה.

כמה ימים אחרי שחתם במכבי תל אביב התארח חג'ג' בתוכנית רדיו והתראיין אצל פרשן כדורסל סביר, שבמקרה גם אשתי די אוהבת. הראיון המחויך שט על מי מנוחות באווירה קלילה, נעימה ומפרגנת. חג'ג' עצמו היה חביב ורגוע - בדיוק עד השנייה שהעליתי את עניין הסמלים ושאלתי מה המעבר הזה עושה לו עמוק בפנים. מאותו רגע והלאה הוא נתן דרור לעצבים. "אני לא יודע מה היה פעם", אמר חג'ג' לגבי המושג סמל, "אבל היום זה לא קיים. אני לא חושב שחיים זלוטיקמן קיבל בעבר הצעה כפולה מקבוצה אחרת ולא הלך. אני לא רואה אף שחקן מקצועני בתקופה הנוכחית שיוותר על כל כך הרבה כסף. אי אפשר לצפות ממישהו שיעשה את זה, כי היום הכסף שולט בספורט. אני כבר לא יודע מה זה סמל. בשנים האחרונות גם קבוצות הדיחו בעצמן שחקנים כאלה ואחרים שנחשבו לסמל. אין מה לעשות".

הנקודה שהעלה חג'ג' מעניינת מאוד, גם אם היא היפותטית בלבד (אלא אם כן מכבי מתכננת להפתיע עם קאמבק של זלוטיקמן בגיל 50). האם בשנות ה־80 היה סמל כמו זלוטיקמן חוצה את הקווים אילו הונחה בפניו הצעה כספית משתלמת מהצד הצהוב של הכביש? האם שמעון אמסלם, אהוב הקהל באוסישקין ובאותה עת שנוא נפשם של אוהדי מכבי תל אביב, היה משלב ידיים עם קווין מגי לו רק קיבל הזדמנות לעשות את זה?

"שבור, שבור ימינה, אתה לטרמינל 2" 

את התשובות לשאלות האלה כבר לא נקבל, ואולי עדיף ככה. הרי אם מישהו מסמלי העבר הגדולים שטיפחנו כל השנים יודה היום שכן, הוא היה קם והולך, יישמט הפרקט מתחת לרגליים. אבל אולי עוד לפני שמבררים מי הלך לאן תמורת כמה, ראוי לשאול דבר קצת יותר בסיסי, כמו ששאל חג'ג': מה זה בכלל סמל בספורט המקצועני?

המדיום הוא המרסר

כשחושבים על סמל במובן הפשטני, נדמה שאין מה להסביר: זה מסוג הכתרים שקהילה או קבוצה קושרת למישהו, גם בלי שנערכה הצבעה חשאית בעניין. אבל דווקא העובדה שלא מדובר בתואר רשמי מחדדת את התחושה שהוא נחלת העבר, מיתוס שנופח וטופח במשך השנים בידי האוהדים והתקשורת - ובספורט המקצועני של היום יש לו פחות ופחות מקום. לראיה, כמה שחקנים פעילים אתם מכירים שאפשר להגדיר כסמלים של מועדון, של קבוצה, של משהו?

בעבר הלא מאוד רחוק, 20־30 שנה, הדברים נראו אחרת. קחו למשל את הדרמה שהתחוללה בסוף שנות ה־70 בשכונת התקווה: אהוד בן טובים, כוכב בני יהודה שהיה מבניה האהובים ביותר של השכונה, קיבל אז הצעה שאי אפשר לסרב לה. באוקטובר 1979 רצתה בית"ר ירושלים לנכס לעצמה את הבן הטוב, ולשם כך העזה לנופף בפני ראשי בני יהודה בהמחאה על סך 700 אלף שקל - הון עתק במונחים של אז. אני מודה שלא הסתובבתי באותם ימים בתקווה, אבל האגדה הוותיקה מספרת על פחים בוערים, מכוניות הפוכות ואוהדים אחוזי אמוק משתוללים ברחובות, מוכנים לעשות הכל כדי שהסמל לא יעבור. זה הצליח: בן טובים נשאר, הצ'ק נגזר, והסדר לכנו הוחזר.

הסיפור של בן טובים היה מהיחידים שהסתיימו בסוף רומנטי. אם תחזרו רגע לעיצומן של שנות ה־80, ודאי תיזכרו שלהפועל תל אביב בכדורסל היה סנטר אימתני עם רגל קצרה; לבאן מרסר היה שחקן יעיל בטירוף, אולי גדול החוסמים ששיחקו בארץ, ואחד הנערצים שבין המיובאים. אוהדי הפועל אהבו אותו, כיבדו אותו והתפעלו ממנו - עד שבא קיץ 1988. אחרי שמונה עונות באדום התעוררו האוהדים בוקר אחד ונדהמו לגלות שגוליית הפרטי שלהם עבר למכבי. זה נחשב אז לבגידה של ממש בקרב אנשי הפועל, שלקחו קשה מאוד את העניין ואפילו כינו אותו "עריקה". השמועות סיפרו שמרסר סגר עניין עם מכבי עוד במהלך העונה מאחורי גבה של הפועל ולא כיבד אותה אפילו בהמתנה לפגרה, מה שהקפיץ את האוסישקינאים עוד יותר. שש שנים שיחק מרסר במכבי תל אביב לפני שעף מכאן, ובכל אחת מהן דאגו אוהדי הפועל להזכיר לו מה עושה אמא שלו בלילות.

עוד אחד שעשה מעשה לבאן הארמי, רק בכדורגל, היה ניר קלינגר. ב־1990 - שנה אחרי שזכה באליפות עם מכבי חיפה - הוא הסתכסך עם הנהלת המועדון ועבר תמורת 127.5 אלף דולר למכבי תל אביב, היריבה הגדולה של חיפה בימים ההם. האוהדים קצפו, וממש לא שכחו לקלינגר את העניין גם שנים רבות אחר כך, כשהפך פתאום לסמל בשורות מכבי תל אביב.

כמה שנים לאחר מכן, באמצע שנות ה־90, נדמה שמעברים של סמלים כבר לא הזיזו הרים. למשל הסיפור של האייקון מיקי ברקוביץ', שחיפש קבוצה לסיים בה את הקריירה בגיל 40. היו גישושים בנוגע לעונת פרישה ממכבי, כשפתאום הגיעה ההודעה הדרמטית: מספר 9 חתם בהפועל תל אביב. בהפועל ציפו לרעידת אדמה, אבל זה לא קרה. בסופו של דבר לא התלוו למעבר תחושות צורמות מדי, גם לא מבחינת האוהדים; הם היו סלחנים כלפי שחקן בן 40 שבבירור היה על סף פרישה, וגם היה סמל מכביסטי גדול מכדי לנטור לו טינה בטווח הארוך. ועדיין, בן 40 או לא, זה לא מנע מהעיתונות באותו זמן להציג את המעבר במשפט בומבסטי כמו "פסל החירות הצהוב ילבש בעונה הקרובה אדום".

אפרופו מכבי תל אביב, גיא גודס - עוזר המאמן של מכבי בשתי העונות האחרונות ואחד משחקני העבר האהובים ביותר במועדון - מונה הקיץ למאמן הפועל ירושלים. האוהדים שם לא התלהבו, בייחוד כשנרשם עימות בינו לבין אחד מהם בשנה שעברה, כשעוד היה במכבי; הנהלת ירושלים מצידה לא התרגשה. בהמשך התברר שכמה מנציגי האוהדים נפגשו עם המאמן וסיכמו על שיתוף פעולה בעונה הנוכחית. מי אמר סמל צהוב? הוא בכלל אדום בנשמה. והאמת, אין לגודס סיבה להרגיש חריג. אם רלף קליין וצביקה שרף אימנו בהפועל תל אביב ויורם חרוש במכבי תל אביב, זה לגמרי בסדר.

צומת הצ'ק

בזמן שחלף מאז עידן הלויאליות־בכל־מחיר עבר הספורט הישראלי טרנספורמציה עמוקה, בדיוק כמו בשאר המקומות בעולם. איך אמר לפני כמה חודשים מרכוס קמבי, שקיבל הודעה מהנאגטס לארוז את הפקלאות שלו מהיום להיום כי העבירו אותו לקליפרס, "ככה זה: כדורסל היום זה לפני הכל ביזנס".

"מה הללויה, יורם, הוא כולה מכדרר"

כדי להבין את משקל הבוכטה לעומת הילת האייקון, קחו למשל את עדי גורדון - האיש שבוודאי מככב ליד ההגדרה המילונית של סמל. זה לא הספיק מול ההצעה מרובת האפסים שהגיש לו נחום מנבר, שמשכה אותו מירושלים לקבוצת המיליונרים של הפועל חולון ב־1994/95. נכון שאחר כך עקב מנבר אחרי גורדון בחזרה לבירה, אבל הנקודה נותרת בעינה: אפילו עדי "יש בי אהבה" גורדון הסתנוור מצבע הכסף. דומה למקרה שלו היה המעבר של שמעון גרשון לבית"ר ירושלים: אחרי עשר שנים בהפועל תל אביב החליט הסמל הכי גדול של המועדון ללכת אחרי הלב, שאמר לו "קח כבר את הכסף של ארקדי". אוהדי הפועל הזדעזעו מהבגידה של גרשון, שעבר בלי שום תקופת צינון ליריבה השנואה ביותר של המועדון, אבל גרשון שידר כאן מסר ברור על סדרי העדיפויות של כסף ואהבה. וייתכן שלפחות בכדורגל שלנו, זאת היתה קבורתו הרשמית של מוסד הסמל.

על הרקע הזה עומד שחקן אחד, דווקא כדורגלן, שנראה לגמרי נאמן לעולם הערכים הישן. על פי הדיווחים, הקשר המוכשר אבירם ברוכיאן דחה בקיץ לא מעט קבוצות והצעות כספיות מפתות, רק כדי לחתום לארבע עונות נוספות בבית"ר ירושלים. לנוכח המעברים לאירופה של ברק יצחקי בשנה שעברה (שחזר בינתיים) ושל גל אלברמן אחריו, היה נדמה שאוהדי בית"ר ירושלים חיפשו את השחקן הצעיר שיישאר כדי לשדרג את מעמדו לדרגת סמל במועדון. אם זה לא מספיק, בא המשחק הראשון מול ויסלה קרקוב בטדי, שבו הבקיע ברוכיאן צמד תוך שהוא מנשק שוב ושוב את לוגו המועדון על החולצה שלו, ובעצם שם את החותמת הסופית על הפיכתו לסמל החדש של בית"ר. בתקשורת, כמובן, כבר קשרו במהירות את הכתרים הצפויים: "הוא נשאר במועדון כי הוא אוהב את בית"ר", אמרו, "הוא חולה על האוהדים ודחה הצעות מפתות מאירופה". בקיצור, ניסו להגיד לנו שיש צדיק בסדום. 

ואולי הוא לא לבד? לא יודע, תשאלו את ארז מרקוביץ'. קפטן הפועל ירושלים כבר היה עם רגל וחצי בתוך מכנסי אימון צהובים, לפני שמכבי תל אביב החליטה לסגת מהאופציה להחתים אותו וחזרה לחזר אחרי יניב גרין. אז אמנם מרקוביץ' לא עבר לבסוף, וגם מיהר להכריז תחת כל מיקרופון רענן כמה שהוא אוהב את המועדון ואת הקהל בירושלים, אבל בינינו, הוא כבר הכין את הנוצה והדיו לחתימה במכבי.

כן, עושה רושם שהחיים בירושלים לא מאוד ורודים. אם הקייס של חג'ג' ומרקוביץ' עדיין לא מבהיר עד הסוף את הנקודה, בואו נדבר רגע על גיא פניני. כמה מילים נשפכו בשנתיים האחרונות על החיבור המופלא שיש בינו לבין המועדון והקהל הירושלמיים, וכמה שהסגנון שלו מתאים לרוח הלחימה המאפיינת את הקבוצה. פניני מצידו לא הרגיש סנטימנטים מיוחדים לפני שחתם על חוזה לשלוש שנים במכבי תל אביב - שם, אגב, גדל במחלקת הנוער - החל מהעונה הבאה. סמל? בטח. של דולר.

יכול להיות שאבירם ברוכיאן הוא סוג של דון קיחוטה - או אחרון המוהיקנים, או כל גיבור בודד אחר - וייתכן גם שהיו לו עוד שיקולים להישאר בבית"ר מלבד הרצון להיות סמל ירושלמי או יקיר האוהדים בטדי. אני בטח לא מתכוון להיכנס לו לכיס, אבל שוב, השמועות אומרות שהוא מקבל בסביבות ה־300 אלף דולר לעונה בחוזה החדש שחתם. סביר להניח שההצעות שעמדו לפניו מאירופה היו באזור הסכום הזה, אולי רק טיפה יותר. חוץ מזה, מקורבים לברוכיאן טענו שהוא מעדיף את בית"ר על פני בלגיה, אבל אם תבוא הצעה מקבוצה ספרדית או אנגלית הוא בהחלט ישקול אותה. אתם מבינים, להיות סמל של הקומץ זה באמת נחמד; להבקיע בוולה מול קאסיאס זה כבר סיפור אחר.

"את הריץ', את הרץ', את הריצ'רץ' נפתח..."  

לבבות יש רק בלאפה

ברוכיאן אמנם עמד בפרץ, לפחות לעת עתה, אבל הוא יצטרך לעמוד גם במבחן הזמן כדי להתייצב בשורה אחת עם סמל בית"רי מובהק כמו אלי אוחנה, שהתנהג בהתאם כשחזר בזמנו מאירופה לליגה השנייה כדי להוביל את בית"ר לאליפות; במקרה הזה בטוח שהסמל ידע שהוא סמל, ושסדרי העדיפויות שלו היו ברורים.

אם בכל זאת ניתן לברוכיאן ליהנות מהספק, אז מה בעצם באים ללמדנו כל החג'ג'ים, הגורדונים, הגרשונים, הגודסים ודומיהם בארץ ובעולם? כמו שכבר נרמז כאן, נראה שמדובר בכלל די פשוט: בספורט המקצועני של היום, כל העניין הרגשי שכרוך במעבר ובחתימה בקבוצה אחרת - אפילו ביריבה מושבעת - בטל בשישים. השיקולים של השחקנים הם אישיים־מקצועיים נטו, וכל השאר מעניין להם את הביצה. בשנת 2009 סמלים הם משהו שלא קיים בספורט, וגם בתודעה של האוהדים הוא צרוב הרבה פחות.

בתודעה שלי, אגב, הסמל עוד חי ובועט. לפני כמעט 30 שנה, כנער ביציעי האורווה ברגע של חולשה, עטפתי את ליבי בצלופן והגשתי אותו בזהירות ובהשלמה מלאה לדורון רבינזון - הרוני רוזנטל של מכבי פתח תקווה. במשך שנים הוא היה האמ־אמא והאב־אבא של הסמלים בשבילי. לכן מעולם לא הבנתי איך שחקן שקורע את היריבה בדרבי עירוני ורץ אלינו, האוהדים שמחכים לו מאחורי הגדר, מסוגל לעבור להפועל שחיכתה לו בצד השני. כמעט לקחתי על עצמי את האשמה; מה, לא אהבתי די? נכון שהיו גדולים ממנו, זריזים ומוכשרים ממנו, אבל באמצע שנות ה־80 אף אחד לא סימל בשבילי את מכבי פתח תקווה כמוהו. ואז הוא הלך, ולי לא נותר אלא לבקש ממנו את הלב שלי בחזרה. מאז ועד היום, מצולק ולמוד ניסיון ולקח, לא הגשתי אותו לאף אחד אחר.

אני חושב שהאוהדים הצעירים של היום לא זקוקים לאזהרה ממקרה רבינזון, כי הם נולדו לתוך מציאות שבה הכל סחיר ומקבלים אותה כנתון. הנה, תראו: אף ירושלמי לא קשר את עצמו בשרשראות לרגליים של דרור חג'ג', ואף תל אביבי לא חסם בגופו את גודס בואכה שער הגיא. אם יניב גרין למשל היה מחליט לנחות העונה דווקא בירושלים ולא בחזרה במכבי תל אביב, האם זה היה ביג דיל מבחינת מישהו? יודעים מה, אפילו טל בורשטיין - השריד האחרון מהקבוצה הבאמת גדולה של מכבי תל אביב - היה מחליט לשנות אווירה ולשאוף אוויר הרים צלול כיין, האוהדים משני הצדדים היו מחליקים לו את זה. וגם אם לא לגמרי, דבר אחד בטוח: אף אחד לא היה יוצא להבעיר פחים כדי להשאיר אותו בשכונה.

בסופו של דבר, זה השינוי הכי דרמטי שעבר על עולם הספורט מאז אהוד בן טובים. מבחינת השחקנים המקצוענים אין כאן שום דרמה; הם צריכים לשים ארוחת גורמה על השולחן וחיתול עילית על הישבן של התינוק החדש, ועם אהבה ולב שותת של אוהדים לא עושים קניות. אבל זה שהאוהדים כבר לא באמת מתאכזבים כשהכוכבים שלהם נעלמים להם, כי הם למדו לא לצפות מהם לשום דבר אחר, זה - ואני לא משתמש בתואר הזה בקלות כשמדובר בכולה־ספורט - פשוט עצוב.