שתף קטע נבחר

היעד: הפסגה הכי גבוהה באירופה

רבים נוטים לחשוב שהמון בלאן בצרפת הוא ההר הגבוה באירופה ולוקחים בכך את הכתר מהאלברוס, מלך הרי הקווקז, הגבוה ממנו ב-832 מטרים! ד"ר חזי שקד יצא להגשים חלום ולהעפיל אל הנקודה הכי גבוהה באירופה

במרכז רכס הקווקז, בגבול שבין רוסיה מצפון וגאורגיה מדרום, עומדים להם מלאי הוד והדר ההרים הגבוהים ביותר ברכס. מחסום גיאולוגי טבעי שהפריד בין אומות, דתות ותרבויות שונות. בחלק זה של הקווקז, קצת מצפון לגבול הטבעי עם גאורגיה, שוכן לו הגבוה בהרי הקווקז, הר האלברוס (Elbrus). לאלברוס שתי פסגות כיפה קרובות מאוד זו לזו. הפסגה המזרחית המתנשאת לגובה של 5,633 מטרים והפסגה המערבית, זו הנחשבת לגג של אירופה, מזדקרת לגובה של 5,642 מטרים.

 

מעטים יודעים כי זהו ההר הגבוה ביותר ביבשת אירופה כולה. רבים נוטים לחשוב שהמון בלאן (Mont Blanc) בצרפת הוא ההר הגבוה באירופה. ובכן, המול בלאן הוא הגבוה בהרי האלפים והגבוה בהרי אירופה המערבית. פסגתו מתנשאת לגובה של 4,810 מטרים והוא אכן הר מרשים וגבוה. אולם האלברוס, שכל כולו באירופה, גבוה ממתחרו הצרפתי ב-830 מטרים, ועל כן זוכה בתואר המכובד של ההר הגבוה ביותר באירופה. אגב, אלברוס הוא סטרטו-וולקן, כלומר, הר געש כבוי. התפרצותו האחרונה התרחשה כנראה לפני 2,000 שנים, ומאז זעמו של ההר נדם. בינתיים.

 

ההעפלה המתועדת הראשונה נעשתה לפסגתו המזרחית על ידי מטפס הרים מקומי שהיה חלק ממשלחת של הצבא הרוסי, בתאריך 10 ביולי 1822. אולם, רק בשנת 1874 טופסה לראשונה הפסגה המערבית על ידי משלחת בריטית. מאז ועד היום, אלפי מטפסים נלהבים וחדורי רצון ואהבה לעולם ההרים ניסו להעפיל לנקודה הגבוהה ביותר באירופה. אליהם הצטרפתי גם אני.


מטפס הרים בדרכו אל פסגת אלברוס (צילומים: Gavin Bate)

 

שלב ראשון: התאקלמות

נרגש מההזדמנות שניתנה לי, הגעתי אל מינרל וודי (Mineral Vody), עיירה מנומנמת משהו, הנמצאת 200 ק"מ צפונית לרכס הקווקז. פירוש שמה של העיר הוא "מים מינרלים". בתקופה הקומוניסטית היה הקווקז אתר פופולרי לתיירות מרפא וספורט הרים מכל מדינות הגוש הקומוניסטי. מינרל וודי, היושבת בלב עמק מעיינות המרפא - עמק רחב שבו נובעים 1,200 מעיינות של מים מינרלים מוגזים - הפכה לדלת הכניסה למרכז הקווקז הרוסי. נסיעה של שלוש שעות בנופים ירוקים, דרך עיירות רוסיות דלות וציורית, הובילו אותי אל פתחו של עמק הבקסאן. בקצהו השני של העמק, בחלקו העליון, נמצא הר האלברוס. לשם מועדות פניי.

 

עמק הבקסאן הוא אחד האזורים המעניינים והציוריים ביותר בקברדינו, בלקריה. כביש אחד, באורך של כ-100 ק"מ, לאורכו של נהר הבקסאן, מקשר בין עיירות כורים וכפרים דלים, עד שהוא מסתיים למרגלות הר האלברוס. הצבע הירוק שולט בכל, כמו גם הדלות וצניעות. אחרי שנים רבות של הזנחה על ידי השלטון הקומוניסטי, המינימליזם הקווקזי נותן את אותותיו כמעט בכל מבנה. בקצה השני של העמק, בגובה של 2,300 מטרים, נמצא אזאו (Azau), הכפר הגבוה ביותר בעמק. שם נגמר הכביש ומשם מתחיל הטיפוס אל פסגת האלברוס.

 

את הימים הראשונים בעמק הבקסאן ייחדתי לטיולי התאקלמות. בכל יום העפלתי לפסגה זו או אחרת, ממנה נשקף נופו המדהים של רכס הקווקז הלבן והמשונן ושל שתי כיפותיו הדומיננטיות של האלברוס.

 

בבוקרו של היום הראשון בעמק עזבתי את המלון הצנוע משהו והתחלתי בהליכה של שעה לעבר הכפר שגט. השקט שמסביב, הירוק, ההרים המקיפים מכל עבר, כל אלה הבטיחו שהטיול בכללותו עתיד להיות מרגש ומהנה. בכדי להתאקלם לגובה ובכדי לא לבזבז אנרגיה, עליתי על רכבל כסאות פשוט שהביא אותי קרוב אל פסגת הר שגט. מזג האוויר האיר לי פנים. הירוק של העמק למטה ושלל הצבעים של הצמחים והפרחים האנדמיים לקווקז, המים, השלג, הקרחונים מסביב ומזג האוויר הצח הרחיבו את לבי.


הנוף הנשקף מהאלברוס

 

התחלתי בצעידה של שעה נוספת, הפעם לכיוון פסגת הר שגט, פסגה בגובה של 3,600 מטרים. בגובה הזה מזג האוויר כבר היה צונן. רוחות קרות בישרו לי עם מה אני עומד להתמודד בניסיון להעפיל לראשו של הגבוה בהרי אירופה. ובכל זאת, מראה כיפותיו של האלברוס כמו כישפו את נפשי. עמדתי נפעם אל מול העוצמה, היופי וההוד שהטבע הציג בפניי, נחוש בדעתי להמשיך ולעלות על עוד פסגות "קטנות" לפני שאני שם פעמיי למרגלות האלברוס.

 

את היום השני התחלתי ביקיצה מוקדמת. הטמפרטורה באזאו, השוכנת רק בגובה של 2,300 מטרים, נשקה לנקודת הקיפאון. דאגה קיננה בלבי: אם זאת הטמפרטורה בגובה שכזה, מהי הטמפרטורה בשעה זו בפסגת ההר? יצאתי מבית המלון עם רכב ונהג איתו סגרתי על מחיר ושעה יום קודם כן. קיוויתי כי אראה אותו בבוקר, שכן התקשורת בינינו התבססה בעיקר על סימני ידיים ודברים שהעלינו על הכתב.

 

להפתעתי ולשמחתי, הנהג אכן הגיע. הוא הקפיץ אותי לפתחו של עמק אדיל סו, היורד אל מדרונותיו הדרומיים של עמק הבקסאן מכיוונה של גאורגיה, ומתחבר אליו בחלקו העליון. זהו כנראה העמק הפופולרי ביותר באזור, הן בקרב מטיילים והן בקרב מטפסי ההרים מקצועניים. משני צדי העמק ניצבות פסגות טכניות למדי, שבכדי להגיע אליהן על המטפסים להגיע לאחד ממחנות המטפסים הרבים השוכנים בעמק. הגישה אל המחנות היא ברגל. העמק מחורץ, דרמטי ומיוער בצורה נרחבת ביערות מחטניים, המסוגלים לעמוד בטמפרטורות קיצוניות בחורף. 600 מטר מעל עמק הבקסאן, על גבי טרסות מוריקות, שוכנים להם מספר אגמים, אליהם הגעתי בסיומו של טיפוס ארוך ומפרך. הפעם הצטיידתי בתיק גב כבד על מנת לתרגל את הגוף למאמץ ולגובה הרב שיהיו כרוכים בניסיון להגיע אל פסגת האלברוס. אגב, האגמים הצלולים מהווים את אחד ממוקדי המשיכה העיקריים של עמק אדיל סו.

 

מעודד מההצלחה, קבעתי שוב עם הנהג למחרת בבוקר מוקדם. הפעם שמנו פעמינו אל חלקו העליון של עמק מרשים נוסף ושמו אדיר סו. עמק זה יורד אל שיפוליו הדרומיים של עמק הבקסאן, ושימש במשך מאות שנים כנתיב מעבר בין גאורגיה לרוסיה. בחלקו העליון של העמק יש מחנות מטפסים, הנמצאים בין פסגות דרמטיות ומרהיבות עין, כרי דשא מרהיבים מלאים בפרחים בשלל צבעים ויערות מחטניים צפופים. בניגוד ליומיים הראשונים, בזמן ששהיתי בעמק החלו השמיים להתקדר ולהאפיר. נוף הרכס מסביב הלך ונעלם. הפסגות הלבנות כאילו מעולם לא היו כאן. יום זה הסתיים שכול כולי ספוג במים, רועד מקור ומייחל למקלחת חמה וצלחת מרק מהבילה.


"בקתות הרים" בנוסח הרוסי: חביות ענק

 

שלב שני: פגישה ראשונה עם אלברוס

זהו, החלטתי שנהניתי מספיק, והגיע הזמן לפגוש את האלברוס מקרוב. בבוקר יצאתי בהליכה קצרה לכיוון הרכבלים שיעלו אותי אל תחנת גרבאשי (Garabashi), תחנת הרכבל העליונה שעל האלברוס, הממוקמת בגובה 3,800 מטרים. לא רחוק משם נמצאות "בקתות ההרים" (Barrels Huts), בגובה של 3,900 מטרים. זה המקום אליו אחזור למחרת עם ציוד מלא. גיליתי כי אלה "בקתות הרים" במונחים רוסיים - בפועל לא היו אלה יותר מאשר חביות ענקיות שהוסבו לבקתות הרים למטפסים על האלברוס...

 

ממחנה זה מתחילים למעשה השלג והקרח. התחלתי בטיפוס איטי לעבר מחנה נוסף, Priut 11, או בשמו העממי Diesel Hut, הממוקם בגובה של 4,200 מטרים. נכנסתי אל הבקתה שהייתה מלאה במטפסים מכל רחבי העולם. ישבתי לי שם ובישלתי ארוחת צהריים בגזייה שהבאתי מבעוד מועד והתחלתי ליצור קשר ראשוני עם מטפסים במטרה לחבור אליהם ביום העלייה לפסגה. בבקתה פגשתי כמה חבר'ה מפולין, שעתידים להפוך לחברים שאיתם אטפס בעוד מקומות בעולם.

 

מהמחנה נשקף נוף מדהים של כל הפסגות הגבוהות של הקווקז המרכזי, אלו הנמצאות בשטח רוסיה ואלו הנמצאות בתחומה של גאורגיה. אחת המטרות של יום זה היתה להגיע גבוה יותר, לאזור שנקרא "סלעי פסטוחוב" (Pastukhov rocks), הממוקמים בגובה של 4,500 מטרים. יצאתי בצהריים עם חבריי החדשים לכיוון "סלעי פסטוחוב". אף אחד מאיתנו לא הסתיר את התפעלותו מהנוף ומהלבן-לבן שמסביב. לאחר 15 דקות התחלנו בירידה חזרה לכיוון "בקתות החביות". הם נשארו בבקתה, ואני ירדתי בחזרה לאזאו. קבענו כי אפגש איתם בבקתה למחרת היום.


מטפסים מעל לסלעי פסטוחוב

 

שלב שלישי: הטיפוס על האלברוס

את הבוקר התחלתי בתקווה שאפגוש את חבריי החדשים מפולין. הגעתי לרכבל ושלחתי משם חלק מהציוד לתחנה העליונה. התחלתי לטפס את כל הדרך למעלה ברגל, כשהתיק הכבד מאט מאוד את קצב הליכתי. אנשים שהיו ברכבל הסתכלו עליי מלמעלה יותר בתימהון כמדומני ופחות בהערצה. לאחר מספר שעות הגעתי אל התחנה העליונה, כשאני מותש ועייף. שמחתי לגלות כי חבריי החדשים חיכו לי והכינו לי כוס תה חם שכל כך הייתי זקוק לו.

 

למרות התשישות, לא רציתי לאכזב את חבריי שחיכו רק לי. לאחר מנוחה קצרה התחלנו לעלות שוב לכיוון "סלעי פסטוחוב" ואף גבוה מכך. הייתה זו הזדמנות נהדרת לתרגל הליכה במדרונות מושלגים ותלולים, שימוש בקרמפונים, שימוש בגרזן קרח ושימוש ברתמות וחבלים, רק לשם התרגול וההנאה.

 

האלברוס אינו דורש מיומנות טכנית, ועל כן השימוש בציוד טכני ובחבלים אינו נדרש. אולם, אם כבר אנו נמצאים על הר, תמיד מעניין וכיף לתרגל מקצת מהטכניקות בהן משתמשים מטפסי ההרים. אחר הצהריים חזרנו אל הבקתה הממוקמת בגובה של 4,200 מטרים. בסיומו של יום זה הייתי תשוש לחלוטין. סימניו של יום זה נתנו בי את אותותיהם לאורך כל זמן הטיפוס על ההר, אולם הודות לחברים הפולנים, שגילו מסירות וחברות יוצאת מהכלל, הצלחתי לסיים את הטיול בהצלחה.

 

את הבוקר של יום המחרת התחלנו מאוחר באופן יחסי. המטרה הפעם הייתה להגיע ל"סלעי פסטוחוב" ומשם לדחוף הלאה בניסיון לחצות את הגובה של 5,000 המטרים, תוך כדי שימוש בטכניקות שתרגלנו בימים האחרונים. מזג האוויר תעתע בנו. היו רגעים שכל נוף הקווקז נפרש אל נגד מול עינינו, והיו רגעים בהם עננות כבדה סגרה עלינו והראות ירדה למטרים בודדים בלבד. את מיקומנו מצאנו הודות למכשירי GPS אותם כיילנו וקבענו בהם נקודות מבעוד מועד.

 

את הלילה החלטנו לעשות בחוץ באוהלים, קצת מעל "סלעי פסטוחוב". מלאכת ההקמה הייתה קשה. רוחות חזקות הקשו עלינו את הקמת המחנה, והשלג העמוק הוסיף על הקושי. במשך הלילה צנחו הטמפרטורות הרבה מתחת לאפס. ובלי אזהרה מוקדמת, פרצה לה סופת שלגים מלווה במשבי רוח חזקים במיוחד שאיימו למוטט את האוהל. צעקנו אחד לשני כדי לוודא שכולם בסדר. בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, ציפתה לי הפתעה. כשפתחתי את רוכסני האוהל מצאתי לפני לא אחר מאשר קיר לבן. השלג נערם במשך הלילה לגובה של 60 ס"מ וחסם את היציאה מהאוהל. עבודה מאומצת עם את חפירה וגרזן קרח פתרה את הבעיה. לאחר שעתיים של הכנת ארוחת בוקר וקיפול האוהלים חזרנו אל הבקתה מגובשים יותר וקצת נרגשים מהחוויה הלילית. למדנו שאנו יכולים לסמוך אחד על השני והתחלנו בהכנות ליומיים האחרונים על ההר.

 

את היום הבא ייחדנו למנוחה. מזג האוויר המשיך להיות סוער והייתה זו עוד סיבה להישאר בבקתה. משחקי קלפים וחברה, סיפורי גבורה על טיפוס זה או אחר, בישול ארוחת צהריים משותפת, כל זה העביר את הזמן בלי משים לב וכבר הגענו אל ערבו של יום הטיפוס. בישלנו ארוחת ערב דשנה ומלאת קלוריות. הלכנו לישון מוקדם והתפללנו למזג אוויר טוב.


רואים את הסוף. עצירה אחרונה לפני הפסגה 

 

שלב אחרון: אל הפסגה

את היום התחלנו מוקדם מאוד, בשעה 2:00 לפנות בוקר. הרתחנו מים והכנו תה וארוחת בוקר מוקדמת, הכל במטרה להאביס את גופנו בעודף קלוריות שבתורן יתורגמו לעוד ועוד אנרגיה זמינה. לקראת השעה שלוש עזבנו את הבקתה. בחוץ שרר חושך מצרים והטמפרטורות היו הרבה מתחת לאפס. ההליכה הייתה איטית ומייגעת. הרעיון הכללי היה להגיע עם הזריחה לאזור "סלעי פסטוחוב". פספסנו רק בקצת. התשישות של הימים האחרונים באה לידי ביטוי ביתר שאת וגופי החל לשדר אותות מצוקה. בעזרת חטיפי אנרגיה ועידוד מחבריי שאבתי כוחות והמשכתי לטפס. לאחר מספר שעות הגענו אל האוכף שבין הפסגה המזרחית לפסגה המערבית, בגובה של 5,400 מטרים. הרוח המשיכה להכות בנו ללא רחם גם שם. לפנינו ניצבה עוד עלייה תלולה של 250 מטרים בטרם נגיע לפסגה. כלומר, יותר משעתיים של טיפוס תלול במיוחד.

 

תשע שעות לאחר שיצאנו דרכו רגלינו בנקודה הגבוהה ביותר באירופה. היינו רק ארבעה מטפסים באותו בוקר מופלא. רוחות חזקות העיפו פתיתי שלג גדולים וקפואים, אותם הרגשנו כמו מחטים על פנינו. הקור צרב בכל פיסת עור חשופה, בעיקר בפנים. צילום או שניים, שהייה קצרה על הפסגה ולפנינו ירידה של יותר משלוש שעות עד שנגיע בחזרה לבקתה. הנוף עוצר הנשימה היה כבר הרבה פחות חשוב. כל מה שרצינו היה להגיע בחזרה ובבטחה אל הבקתה ואל שק השינה החם.

 

  • ד"ר חזי שקד הוא מנהל מחלקת טיולי אתגר והרפתקאות בחברת "עולם אחר "

 

 

לפנייה לכתב/ת
לכתבה זו התפרסמו 30 תגובות ב-21 דיונים
 תגובה חדשה
הצג:
מהסוף להתחלה
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מעל לקו העננים
צילום: גווין בייט
מומלצים