מעניין, לא מרעיש
"רעש מקומי", מגזין המוזיקה של ערוץ 1, הוא במה מבורכת בשממה המוזיקלית הטלוויזיונית של הערוצים המרכזיים ולמרות רגעים מאולצים ונחמדות יתר, יש בו פוטנציאל
במציאות שערורייתית, שבה המוזיקה הישראלית לא זוכה לבמה טלוויזיונית סדירה בערוצים המרכזיים, הערוץ הראשון מתמיד להקצות לה זמן שידור שבועי, ועל כך הוא ראוי לשבחים. במשך שנים היתה זו "תוצרת הארץ" המוצלחת שהנחתה טל גורדון, ומאתמול (ב') משודרת "רעש מקומי" תוכנית מוזיקה חדשה בת 25 דקות. המנחים הפעם הם השחקנית איילת רובינסון ("עד החתונה", "רביעיית רן") ועמוס בן-דוד, המנהל המוזיקלי של "כוכב נולד", שבאחרונה הוציא אלבום סולו ראשון, והוא גם משמש כמפיק מוזיקלי. בין הפקותיו של בן-דוד נמצא אלבום הבכורה של קובי אפללו – המרואיין הראשון בתוכנית אמש. בן-דוד אומנם הזכיר בשידור את המעורבות הזו, אך בכך הסתמנה התוכנית ככזו שייעודה (הלגיטימי) הוא לתת במה נינוחה למתארחים בה, מבלי יכולת לשאול אותם שאלות נוקבות. זה לא מתאפשר כאשר יש סיכוי שהמנחה עבד – או יעבוד - איתם.
בהמשך התראיינו בנעימוּת גם שולי רנד, שסיפר על הביוגרפיה שלו כיוצר ועל אלבומו הראשון המצליח, וחברים מלהקת "בוסה", שהוציאה באחרונה אלבום יפה ובו גרסאות של בוסה-נובה לשירים ישראליים. בין השאר הם נשאלו האם האלבום הבא שלהם עשוי להיות רוקיסטי. "כן", השיבה יעל קראוס על השאלה המעט מכשילה, שהרי שמם הוא חלק בלתי נפרד מסגנונם המוזיקלי. מיכאל פרוסט, שותפה ללהקה, מיהר לתקן: "אולי, אבל אז זה כבר יהיה הרכב אחר".
המנחים עם אריק ברמן. כל המרבה, הרי זה משודר (צילום: ששון תירם)
מלבד ראיונות יש ב"רעש מקומי" פינות קבועות: השדרן עופר נחשון מביא את "עשרת הגדולים" מ"מקום בצמרת" - המצעד השבועי של רשת גימל שבהגשתו. מקצוענותו הרהוטה לא מחפה על התמיהה מדוע בעצם נחוץ העניין. אם הרעיון הוא לתת תמונת מצב של הלהיטים הישראליים המובילים, מדוע לא לשקלל גם את הנתונים משאר תחנות הרדיו? אומנם רשת גימל שייכת לרשות השידור, האכסניה המארחת, אבל התרכזות רק בה לא מעבירה את התמונה השלמה. ואגב, למי שמתעניין, במקום הראשון במצעד נמצא הפרויקט של עידן רייכל עם השיר "שאריות של החיים".
"רוקוסלב" היא פינה קבועה נוספת שעניינה פארודיה, החושפת כביכול פרטים מביכים מחייהם של זמרים ישראליים. הפעם דובר בחוה אלברשטיין. מתברר, כך על פי הפינה, שבתחילת הקריירה שלה היא היתה, כלומר ממש לא היתה, "רקדנית אקזוטית" במועדונים מפוקפקים. קטעי ארכיון – היתרון הגדול של הערוץ הראשון – הוצאו מהקשרם כדי לשכנע בכך. הפינה אמורה בוודאי להוסיף הומור וחן לתוכנית, אבל לפחות במה ששודר אמש לא היה שום דבר מצחיק. למעשה זה היה מאולץ וחסר טעם – גם במובן התפל וגם מבחינת ההצדקה.
פינה בהחלט מוצדקת היא זו של שגיא בן נון, שבודק תופעות מתחום המוזיקה. אתמול הוא עסק בהיקפים המתרחבים של האזנה למוזיקה דרך הטלפונים הסלולריים. בארבע הדקות שעמדו לרשותו ראיין בן נון את המרואיינים המתבקשים: בני נוער בתפקיד הצרכנים הכבדים, הזמרים קובי פרץ, משה פרץ ומושיק עפיה, שמרוויחים מהעניין, אבל גם מפסידים בגלל העמלה השמנה שגובות החברות הסלולריות מהשירים שלהם, וגבע קרא עוז ושרוליק איינהורן, המייעצים ומספקים תוכן לחברות הללו, שמצידן סובלות מתופעת ההורדות הלא חוקיות. בקיצור: היה מעניין, אבל לא מרעיש.
וזה בדיוק הדבר שמאפיין את התוכנית. בניגוד לשמה, אין בה רעש. היא נחמדה, קצבית, חביבה ונעדרת נפילות, אבל אינה מפירה את השלווה ולא מייצרת כותרות. מצד שני, זוהי רק התוכנית הראשונה והכל עדיין פתוח ומלא פוטנציאל. ובכל מקרה, המוזיקה הישראלית – המפעפעת מרוב דינמיות, לטוב ולרע - זקוקה ל"רעש מקומי" ולכל במה טלוויזיונית נוספת. כל המרבה, הרי זה משודר.
