ילדים זה קצבה: סחטנות או סיוע לחלשים?

ככל שהמשא ומתן על הרכבת הקואליציה הולך ומתקדם, תופסת סוגיית קצבאות הילדים מקום מרכזי בסדר היום הפוליטי-חברתי. כדי לצרף לממשלתו את המפלגות החרדיות, נתניהו ייאלץ "לשלם" להם בהעלאת קצבאות הילדים. אלא שבצדו השני של שולחן המו"מ יושבים נציגי "ישראל ביתנו", שיביעו בתקיפות עמדה הפוכה.

הקצבאות, שנועדו ביסודן להקל על תשלום המסים של משפחות ברוכות ילדים, הפכו להיות סלע מחלוקת המאיים על יציבות הפוליטיקה הישראלית. התחושה הרווחת היא שהוויכוח סביב הנושא - שהיה אחד הגורמים שהכשילו את ניסיונה של ציפי לבני להקים ממשלה לפני חצי שנה, והובילו להקדמת הבחירות - ימשיך לרחף גם מעל הכנסת ה-18. 

פתרון לעוני או מכת מחץ לכלכלה?

אז מהי בעצם הדילמה העומדת בפני הממונים על הקופה הציבורית? מצד אחד, משפחות ברוכות ילדים שאינן נהנות מקצבאות מספקות, מתקשות לשרוד. מצד שני, העלאת קצבאות הילדים יכולה להוות מכת מחץ לכלכלה, בטח בשעה שמדינת ישראל והעולם כולו נמצאים בעיצומו של משבר כלכלי. נכון להיום, קצבת הילדים היא אחידה לכל ילד, ועומדת על כ-159 שקל מדי חודש. עקב ריבוי הילדים, כל העלאה בגובה הקצבה - ולו של שקלים בודדים - תעלה למדינה מאות מיליוני שקלים.

"לא יעזור, אנחנו יהודים רחמנים בני רחמנים. המצב בעולם קשה, והמצב בישיבות ובכוללים הכי קשה", טוען יו"ר מפלגת יהדות התורה, ח"כ יעקב ליצמן. "צריך להבין דבר אחד - העוני הולך וגדל. שליש מהמדינה נמצאת מתחת לקו העוני, ואנחנו מגיעים בקרוב ל-800 אלף ילדים עניים. תמונת המצב בערים עניות שיש בהן ריבוי לידות - עגומה. מי שהיה קונה פעם פריגורט ירד ללבן, ויש אנשים שגם את זה אין להם".

אך בעוד שהמפלגות החרדיות עומדות על הגדלת גובה הקצבה כפתרון לעוני, אחרים טוענים כי הדבר רק יוביל להעמקתו. "הדרך שש"ס מקדמת רק מקבעת את העוני", אומר ח"כ רוברט אילטוב, יו"ר סיעת ישראל ביתנו, ככל הנראה שותפה עתידית של החרדים בקואליציה. "אנחנו באופן כללי מתנגדים לדרישת ש"ס לקחת מיליארד או מיליארד וחצי שקל, ולחלק אותם לקצבאות הילדים. אנחנו בעד למצוא את המכשירים שיתנו לילדים את האפשרות לצאת מהעוני, כמו השקעה בחינוך ויצירת מקומות עבודה".

"אין כסף? שיעשו פחות ילדים"

שר הפנים לשעבר מטעם שינוי, אברהם פורז, סבור כי הגורם לעוני הוא התחמקות של הציבור החרדי מעבודה. "למה בכלל קוראים לזה קצבאות ילדים? שיקראו לזה סעד!", הוא דורש. "אסור ללמד משפחות שהשיטה היא לחיות על חשבון הקופה הציבורית. כמובן שנכים, חולים ומוגבלים כן זכאים, אבל מי שיש לו את היכולת, שיילך לעבוד ולפרנס את משפחתו. קודם כל שמשפחה תעשה לעצמה חשבון מה הם היכולות הכלכליות שלה, לפני שהם מביאים עוד ילדים. אם אין יכולת כלכלית - שיהיו פחות ילדים".

לעומתו, יו"ר המוסד לביטוח לאומי בעבר, ובא כוחה של תנועת ש"ס במו"מ הקואליציוני כיום, פרופ' יוחנן שטסמן, טוען כי התיאוריה שהקצבאות מובילות לחוסר תעסוקה - שגויה. "90 אחוז ממקבלי קצבאות הילדים במדינת ישראל הם אנשים עובדים", הוא אומר. "רק 10 אחוז אינם עובדים והם סטודנטים, בחורי ישיבה, נכים, ואנשים אחרים שמסיבות שונות לא נמצאים במעגל העבודה. אבל גם אלה צריכים להתקיים. הרעיון שקצבת הילדים היא דרך להתחמק מעבודה, הוא פשוט לא נכון ובלתי סביר".

גם יו"ר יהדות התורה דוחה על הסף את הטענה כי חרדים לא עובדים. "עובדה - בבני ברק אין אבטלה, ובכל זאת יש שם עוני גדול. הבעיה היא שבכל משפחה אחד מההורים מפרנס, אבל זה לא מספיק משום שיש להם הרבה ילדים. אי אפשר לתבוע ששני ההורים יעבדו".

למי מגיע יותר, לראשון או לאחרון?

לצד המחלוקת בשאלה אם הגדלת הקצבאות היא הכרחית או לא, בדבר אחד ישנה תמימות דעים: קצבאות ילדים זה דבר יקר. הן הגיעו לשיא גובהן בשנת 2001, בעקבות "חוק הלפרט" שנחקק בממשלת ברק, בתמיכת המפלגות החרדיות והערביות (שגם הן תומכות נלהבות בקצבאות, המיטיבות עם הציבור הערבי). החוק השנוי במחלוקת הביא לקפיצה משמעותית בגובה הקצבאות, לפי שיטת המדרגות: בעוד הילד הראשון והשני זכו לקצבה חודשית בסך 171 שקל בלבד, כל ילד שנולד החל מהחמישי זיכה את משפחתו בסכום של 855 שקל מדי חודש. העלות למדינה: תוספת שנתית של 600 מיליון שקל.

חוק הלפרט סיים את דרכו בשנת 2003, עם הקמת ממשלת שרון השנייה. בהסכם הקואליציוני שנחתם בין הליכוד שיוצג אז על-ידי אהוד אולמרט, לשינוי, בראשות טומי לפיד ז"ל, הוסכם על ביטול ההטבות שהקנה החוק. כן הוחלט על חזרה למתן קצבאות אחידות לכל ילד, וקיצוץ בגובה הקצבה. שר האוצר בממשלה זו, שיישם נאמנה את הקיצוצים, היה לא אחר מאשר בנימין נתניהו, שאמון בימים אלה על הקמת הקואליציה החדשה. כיצד הוא יתייחס לנושא כעת? הוא טרם הציג עמדה חד משמעית. ערב הבחירות אמנם טען יו"ר ש"ס אלי ישי כי נתניהו התחייב להעביר תקציבים לקצבאות ילדים, אך הליכוד מיהר להכחיש זאת. 

ש"ס במו"מ קואליציוני, השבוע. שאלה של "כמה" (צילום: ירון ברנר)

לדידו של פרופ' שטסמן, שיטת המדרוג דווקא היתה נכונה, אם כי בחוק הלפרט היתה הגזמה מסוימת. "החוק נתן קצבאות ילדים לא סבירות, וזה הוציא שם רע לכל העניין", הוא טוען. "צריך להיות 2 או 3 דרגות לפי גודל המשפחה, כשהפער הוא לא כל כך גדול כפי שהיה. משק בית שיש לו ילד אחד או שניים, זה נבלע בהוצאות ההורים. כאשר יש ארבעה-חמישה ילדים מדובר כבר בהוצאות יקרות, כמו גנים, בתי ספר, ספרים, צעצועים ועוד".

פורז, כמובן, מציג דעה הפוכה: "קצבאות ילדים מופרזות מביאות לכך שמשפחות שלמות מתרכזות בלחיות על הקצבאות במקום על עבודה, וזה מתכון לעוני". לדבריו, שיטת המדרוג שגויה מיסודה. "צריך לתת קצבה אחידה כל הזמן. האמת היא שהילד הראשון והשני צריכים לקבל יותר, מכיוון שההוצאות הכי גדולות הן עליהם. אחר-כך, הבגדים, הצעצועים ודברים אחרים עוברים מילד לילד".

החרדים נגד ישראל ביתנו

כך או כך, ממשלת הימין הצרה עוד לא קמה, והמתיחות סביב העניין כבר מתבשלת על אש לא-קטנה. מבחינת המפלגות החרדיות, שנמצאות כעת בהליכי מו"מ קואליציוני עם הליכוד,

השאלה על קצבאות הילדים היא כבר אינה "אם", אלא "כמה". לדברי ליצמן, "גם ביבי, המועמד לראשות הממשלה, מבין שהוא הלך רחוק מדי בעבר, ושאי אפשר להשאיר כך את המצב היום. הממשלה חייבת להבין שהיא צריכה לעזור למשפחות עניות, וזהו. אנחנו נעמוד על כך בממשלה הבאה, ביחד עם ש"ס".