ביגפוט

לפני שכל אוהדי מנצ'סטר יונייטד תולים אותי בכיכר העיר בגלל הכתבה "והוא לפני סיום" מהחודש שעבר, תנו לי להבהיר משהו כאן ועכשיו: מעולם לא טענתי שאלכס פרגוסון יפרוש בסיום העונה הנוכחית. ועוד משפט אחד, לפני שאתם מהדקים לי את החבל לצוואר: אני כן טוען שאם הוא לא יפרוש בסוף העונה, אז הוא יעשה את זה גג בעוד שתי עונות בדיוק.

אלוהים יודע שאני לא איש של נבואות, אבל פה לא צריך לנחש הרבה: ב־31 בדצמבר חגג פרגי את יום הולדתו ה־67. לפני כמה שנים הוא אמר "לעולם לא אעשה את הטעות של בובי רובסון", והתכוון לזה שלא ימשיך לאמן אחרי גיל 70. בשנה האחרונה, אולי בגלל שהמועד מתקרב, הוא נדרש לנושא כמה וכמה פעמים. בדרך כלל התחמק באלגנטיות, אלא שבחודש מאי האחרון - יומיים אחרי הניצחון הדרמטי בפנדלים על צ'לסי של אברם גרנט בגמר ליגת האלופות במוסקבה

 - הוא דיבר באופן גלוי ומפתיע. "זה יקרה לכל היותר בעוד שלוש שנים", הוא אמר, "ואולי אפילו לפני כן".

אם כך, כמו שאמר פעם אדם חכם, שעון החול מתקתק. בהנחה שהאיש לא יחזור בו מהבטחתו הפומבית, ובהנחה שיפרוש בסיומה של עונה ולא במהלכה - זה אמור לקרות לכל המאוחר בעוד שנתיים וחצי, בקיץ 2011. אבל יש מצב שזה יקרה כבר בקיץ 2009 או 2010; ההימור על אחריותכם.

במקביל, ככל שמתקרב יום ההולדת ה־70, ככה הולכות וגוברות הספקולציות לגבי זהותו של היורש. בתי הקברות, אתם יודעים, מלאים באנשים שלא היו להם מחליפים - ובכל זאת, לאיש הזה באמת שאין תחליף. ליונייטד יתמנה מנג'ר חדש במהלך שלוש השנים הבאות, זה בטוח. אבל הוא בשום פנים ואופן לא ייכנס לנעלי הענק שישאיר מאחוריו סר אלכס.

"לא מאמין ששוב תקעו אותי שומר מאהל" 

תפקיד אופי

כדי להבין עד כמה חילופי המשמרות במנצ'סטר יונייטד הם בעייתיים, צריך ללכת רק 40 שנה אחורה. פרגוסון הוא אולי המנג'ר המצליח ביותר בהיסטוריה של המועדון מבחינת מספר התארים שהשיג, אבל בעיני רבים מהאוהדים הוותיקים מאט באזבי עדיין גדול ממנו - ולו בזכות העובדה שהוא מי שהפך את הקבוצה למיתוס.

באזבי, סקוטי בדיוק כמו פרגוסון, מונה למנג'ר ב־1945, מיד בסיום מלחמת העולם השנייה. כשהוא הגיע למועדון כמנג'ר צעיר וחסר ניסיון, ליונייטד לא היה בית. איצטדיון אולד טראפורד היה עדיין הרוס מהפצצות הלופטוואפה הגרמני במהלך המלחמה, ואת משחקיה הביתיים קיימה הקבוצה ב"מיין רוד", האיצטדיון של היריבה העירונית מנצ'סטר סיטי. 24 שנים לאחר מכן, כשהודיע על פרישתו ב־1969, יונייטד כבר היתה אלופת אירופה ואחת מקבוצות הכדורגל הפופולריות בעולם. במהלך שנותיו כמנג'ר הוביל אותה באזבי לזכייה בחמש אליפויות, שני גביעים, וכאמור גביע אירופה לאלופות - הראשון אי פעם של קבוצה אנגלית. המיתוס טופח בין השאר אחרי אסון המטוס בפברואר 1958, שבו נהרגו שבעה משחקני הקבוצה ובאזבי עצמו נפצע קשה.

מכל מקום, האיש היה כל כך גדול באותם ימים, עד שזכה אפילו לאזכור בשיר של הביטלס (שבכלל באו מליברפול, אבל למי אכפת).

באזבי פרש בגיל 59 כשעל שמו רשומה קבוצה מופלאה, שכיכבו בה שלושה מהשחקנים הגדולים של התקופה: בובי צ'רלטון האנגלי, דניס לאו הסקוטי, וכמובן ג'ורג'י בסט הצפון־אירי. הפרישה שלו היכתה את יונייטד בהלם; העניין לא היה עצם העזיבה, כי היה ברור שהוא לא ימשיך לנצח, אלא חוסר היכולת להמשיך אחריו באותן אנרגיות ועם אותה דבקות במטרה. ואכן, 17 שנה - נצח במושגי כדורגל - לקח ליונייטד למצוא את היורש האמיתי של סר באזבי. 17 שנה שבמהלכן הפכה ליברפול לקבוצה השלטת בכדורגל האנגלי, ויונייטד מצידה חוותה ירידה טראומטית לליגה השנייה. 

המנג'ר המחליף הראשון, ווילף מגיניס, התגלה כאיש מקצוע בינוני וחלש אופי שהתקשה להסתדר עם האגו הענק של הכוכבים. הוא פוטר אחרי שנה וחצי, ובמקומו מונה פרנק אופארל האירי. זה היה עוד כישלון מהדהד, שהחזיק מעמד פחות משנתיים, עד שב־1972 הגיע לאולד טראפורד טומי דוקארטי הכריזמטי. ה"דוק" עשה הרבה כותרות, אבל היה גם אחראי לירידה של הקבוצה לליגה השנייה ב־1974, שש שנים בלבד אחרי שהוכתרה כאלופת אירופה. מה שכן, לזכותו ייאמר שהיה גם זה שהחזיר את יונייטד לליגה הראשונה. כך או כך, הפרק שלו בקבוצה הסתיים ב־1977, אחרי שעשה באשתו של הפיזיותרפיסט כבשלו. הוא פוטר.

"הלו, ביקשתי גם לבצבץ" 

המנג'ר הבא היה דייב סקסטון האפרורי, וזה באמת כל מה שאפשר להגיד עליו. אחריו הגיע רון אטקינסון חד הלשון, חמוש בסיגר עבה ובכוס שמפניה. הדולצ'ה ויטה הסתיימו בנובמבר 1986, כשיונייטד היתה שוב על סף ירידה לליגה השנייה; גם "ביג רון" הלך הביתה. ואז, אחרי כמעט שני עשורים של חיפושים וחמישה מנג'רים שאף אחד מהם לא היה האיש הנכון, סופסוף הגיע פרגוסון.

לא שההצלחה שלו היתה מיידית. ממש לא. רק אחרי שלוש וחצי שנים בינוניות - כשפעם היה רחוק משחק אחד מפיטורים - הוא זכה בתואר הראשון עם הקבוצה, הגביע האנגלי ב־1990. מצד שני החיבור שלו לקבוצה היה מושלם, ועל שאר הדרך המופלאה שלו תכף נכביר מילים. אז מה אני אומר כאן בעצם? שהרבה מאוד אנשים משוכנעים שאחרי העזיבה של פרגוסון, תהיה מתי שתהיה, מנצ'סטר יונייטד תחווה משבר דומה לזה שעבר עליה בעקבות הפרישה של באזבי.

זה לא רק עניין רגשי או קושי להיפרד. האליפות האחרונה בעידן באזבי נרשמה ב־1967. אחריה באו 26 שנות בצורת, עד שפרגוסון זכה בה לראשונה ב־1993. אז אמנם קשה להאמין שצפויה ליונייטד תקופת יובש כל כך ארוכה אחרי שפרגי ילך, כי אנחנו בכל זאת חיים בתקופה שבה יש לכסף משמעות גדולה בהרבה מאשר היתה לו בשנות ה־60 וה־70. מנגד, אף אחד לא באמת מאמין שהמנג'ר הבא יוכל להצעיד אותה לאותם הישגים פנומנליים של זה הנוכחי.

נגמור את זה יפה

כשפרגוסון הגיע למנצ'סטר יונייטד בנובמבר 1986, הוא היה כבר מנג'ר מפורסם ומצליח. מאחוריו היו שמונה שנים נפלאות באברדין הסקוטית, שאיתה זכה בשלוש אליפויות, ארבעה גביעים וגביע אירופה למחזיקות גביע (בזכות הניצחון הסנסציוני על ריאל מדריד בגמר של 1983). בקיץ 1986 הוא גם אימן את נבחרת סקוטלנד ששיחקה במונדיאל במקסיקו, אבל היה ברור שמנצ'סטר יונייטד זה סיפור אחר לגמרי: פרגוסון ידע שהאתגר הגדול של חייו הוא לשקם את קבוצת הפאר לשעבר, שנקלעה לתקופה קשה ומאכזבת.

בעונה הראשונה הוא התעסק הרבה מאוד בניסיונות לחנך את שחקניו הבכירים - בראיין רובסון, פול מגראת ונורמן ווייטסייד - שיוותרו על הקטע של להשתכר כמו חזירים. הוא לא ממש הצליח, והקבוצה סיימה את העונה במקום ה־11. ניצחון החוץ היחיד של יונייטד באותה עונה היה דווקא מול ליברפול באנפילד; אותו הפסד ביתי של ליברפול היה אחד הגורמים לכך שהיא איבדה את האליפות ב־1987 ליריבתה העירונית אברטון. עכשיו, למי שלא מכיר את היריבות בין מנצ'סטר יונייטד לליברפול נגיד שמדובר במאבק עתיק יומין, שהתחיל הרבה לפני שפרגוסון הגיע לאולד טראפורד. כשהוא הגיע, כאמור, יונייטד עמדה על סף ירידה לליגה השנייה. ליברפול לעומת זאת היתה האלופה ומחזיקת הגביע, ושנתיים לפני כן אלופת אירופה. הפערים בין שתי הקבוצות באותה תקופה היו אדירים. כשרוני רוזנטל סייע לליברפול לזכות בתואר של 1990, באנפילד רשמו אליפות מספר 18. אוהדי יונייטד, עם שבע האליפויות שלהם, חשבו אז שלעולם לא יצליחו להדביק את הפער. 18 שנה לאחר מכן, ליונייטד כבר יש 17 אליפויות. ליברפול, אבוי, עדיין תקועה על 18.

אם נחזור לפרגי, אין לי ספק שגם בחלומות ובפנטזיות הפרועות ביותר הוא לא שיער שיוביל את היונייטד לזכייה בעשר אליפויות, חמישה גביעים ושתי זכיות בגביע אירופה לאלופות. האמת, הוא כבר זכה בכל תואר אפשרי, ולכאורה אין לו למה לשאוף - אבל רק לכאורה. קודם כל, מבחינתו כל משחק הוא אתגר חדש. הוא אף פעם לא שבע, ותמיד מוכן לצוד ניצחון נוסף ותואר נוסף. מעבר לזה, השאיפה שלו היא לפרוש רק אחרי שיציב את מנצ'סטר יונייטד בראש הטבלה ההיסטורית כמועדון האנגלי הגדול בכל הזמנים. והנה שוב אנחנו חוזרים לליברפול.

"ויליאם, קני, בריאן, נייג'ל, סנדרה, קחו צעיף, נורא קר בחוץ"

אם יונייטד תזכה העונה באליפות, היא תשתווה לליברפול במאזן ההיסטורי. רק שלפי התכנון הפרגוסוני היא זקוקה לעוד אליפות אחת לפחות כדי להשאיר אותה בסיבוב. וישנו כמובן גם גביע האלופות: ליונייטד יש שלוש זכיות בגביע האירופי החשוב ביותר, לליברפול חמש. אז נכון שלקחת את גביע האלופות זה הרבה יותר קשה מאשר את אליפות אנגליה, אבל פרגי אופטימי מטבעו, והוא בהחלט מאמין שיניף את "הגביע עם האוזניים הגדולות" לפחות בשניים מתוך שלושת הגמרים הבאים - ואז יוכל לפרוש בנחת.

עוד ציון דרך הוא כמובן המרתון הפרטי שלו, שגם אם פרגי לא מתייחס אליו, הוא מודע אליו היטב. מאט באזבי היה המנג'ר של יונייטד 24 שנים. פרגוסון ישתווה אליו בעוד שנה. כשיפרוש, הוא לא יתנגד אם יגידו עליו שלא היה רק המנג'ר הגדול ביותר בהיסטוריה של המועדון, אלא גם זה ששימש בתפקיד הכי הרבה זמן.

ממש לא מזמן נראה שפרגוסון לא יתקרב בכלל אל היעד הזה: לפני שבע שנים, בעונת 2־2001, האיש הודיע שהוא עומד לעזוב. יונייטד התחילה רע מאוד את העונה, ובדצמבר ניצבה במקום התשיעי בטבלה, במרחק ניכר מהמובילות ליברפול וארסנל; כנראה שהפרישה הצפויה השפיעה לרעה על השחקנים. פרגוסון עצמו הודה לאחר מכן שאיבד את היכולת לשלוט בקבוצה ביד רמה, כפי שנהג לכל אורך הקריירה, בגלל שהודיע על סיום תפקידו: המשמעת התרופפה, והתוצאות היו בהתאם.

לא ידוע מתי בדיוק זה קרה, אבל סמוך ליום הולדתו ה־60 הודיעה לו אשתו קאתי באופן נחרץ ביותר, "תשכח מפרישה. אתה ממשיך לעבוד". הדבר האחרון שהיא רצתה זה לראות את בעלה הוורקוהוליק, עדיין בריא ובמלוא כוחו, מסתובב מובטל בבית. הרי זה אותו פרגי שממשיך להגיע ראשון למשרד במגרש האימונים כל יום ב־7 בבוקר, מפקח על האימונים של הקבוצה הראשונה, קבוצת המילואים ואקדמיית הנוער.

"איזה כאבים, שימציאו כבר את הגבס"

בפברואר 2002 הודיע פרגוסון שהוא חוזר בו והאריך חוזה בעוד שלוש שנים. אלא שמאז חלפו קצת יותר משלוש שנים, ואף אחד לא נהיה צעיר יותר. כמה ימים לפני גמר ליגת האלופות בעונה שעברה העז אחד העיתונאים לשאול אותו, "אם תזכה בגביע, יכול להיות שתודיע על פרישה?".

"פרישה?", ענה המנג'ר כמעט בצעקה, "אם זה יקרה, אשתי תסחב אותי מהאף ותזרוק אותי מהבית".

המאמן שחזר מן הכפור

בהנחה שליידי קאתי דווקא תתמוך בהודעת הפרישה הבאה של בעלה, כי עכשיו הוא יתפנה קצת אליה ואל הנכדים, עולה השאלה הגדולה מכולן: מי יהיה המנג'ר הבא של מנצ'סטר יונייטד. כבר סיכמנו שיורש אמיתי לא יהיה, ובכל זאת - משפחת גלייזר, הבעלים האמריקאים של המועדון, ירצו בראש הפירמידה אדם שיהיה לו את הפוטנציאל להמשיך במידת האפשר את המורשת הפרגוסונית.

השם הראשון שעולה בראשו של כל אוהד יונייטד הוא רוי קין, הקשר האירי הקשוח ששיחק כאילו אין לו אלוהים והיה השחקן האהוב ביותר על פרגוסון. קין שיחק ביונייטד 12 שנה, שמונה מהן כקפטן הקבוצה. אין ספק שהוא אחד הסמלים הגדולים ביותר של יונייטד, שיש לו תכונות של מנהיג, ושהוא מזכיר מאוד את אביו הרוחני באופיו הלוחמני והבלתי מתפשר. פרגוסון מצידו גם אמר לא פעם שהוא מעוניין שקין יחליף אותו בבוא העת. רק שהיחסים בין השניים התערערו במהלך העונה האחרונה של קין בקבוצה, כשזה יצא בביקורת קשה כלפי הנהלת המועדון, האוהדים וחלק מהשחקנים. כשהדברים האלה קרו, הכעס היה עצום. אבל הזמן שעבר הרגיע את הרוחות. עקרונית, משקעי העבר לא אמורים למנוע את המינוי.

רק שיש בעיה אחרת, משמעותית יותר: בינתיים רוי קין לא ממש הוכיח את עצמו כמנג'ר. הוא קיבל את התפקיד בסנדרלנד ב־2006, אבל בדצמבר האחרון - כשהקבוצה עמוק בתחתית הטבלה ואחרי סדרה של הפסדים מבישים - הוא הודיע על התפטרותו. זה עדיין לא פוסל את סיכוייו; מי יודע, אולי במהלך השנתיים הבאות הוא ימצא קבוצה חדשה, יוכיח שבכל זאת יש בו משהו, ויגיע בתזמון מדויק לטקס ההחלפה. אבל כרגע, אם להיות כנים, התסריט הזה נראה קצת מופרך.

בשנתיים האחרונות נזרקו לאוויר אינספור מועמדים אפשריים לתפקיד כפוי הטובה הזה, להיות יורשו של אלכס פרגוסון. דיברו על ז'וזה מוריניו (והוא עצמו רמז שאחרי אינטר הוא רוצה לחזור לליגה האנגלית, אבל לא לצ'לסי), על קרלוס קירוש (שהיה עוזרו של פרגוסון לפני שקיבל את משרת מאמן נבחרת פורטוגל), על חוס הידינק ועל פאביו קאפלו, ואפילו על ארסן ונגר (אבל זה לא יקרה, נכון ארסן?). נכון לעכשיו המועמד המוביל הוא מרטין אוניל, המנג'ר הצפון־אירי של אסטון וילה. אמנם אין לו שום קשר למנצ'סטר יונייטד, אבל הוא נראה הכי מתאים לתפקיד.

לפני הכל, אוניל הוא בריטי. וזה חשוב: בזמן שכל יתר הקבוצות הבכירות באנגליה הלכו בשנים האחרונות על תוצרת חוץ, יונייטד נותרה נאמנה לערכים הממלכתיים הישנים והטובים. זה עניין עקרוני אצל דייויד גיל, מנכ"ל הקבוצה. זאת, אגב, גם הסיבה לכך שלמוריניו יהיה קשה מאוד לקבל את המשרה. הוא פשוט ההפך הגמור ממה שייצג מאט באזבי בעבר ואלכס פרגוסון מייצג בהווה. הכדורגל אולי הפך להייטקי, אבל מנצ'סטר יונייטד רוצה להישאר קבוצה שלא מוותרת על השורשים והמסורת שלה. דבר שני, אוניל הוא מנג'ר מנוסה ומצליח. הוא בן 56, ונמצא בביזנס כבר 22 שנה. בחמש העונות שהדריך את סלטיק הוא זכה שלוש פעמים באליפות סקוטלנד, וצבר ניסיון חשוב במסגרת ליגת האלופות. ב־2007 הוא הגיע לאסטון וילה - הקבוצה מברמינגהאם שלפני 25 שנה זכתה בגביע אירופה לאלופות, ובהמשך כמעט בשום דבר.

מאז שאוניל הגיע לווילה פארק הדברים השתנו לטובה, והקבוצה הפכה לאחת ההתקפיות והאטרקטיביות ביותר באנגליה. בעונה שעברה היא הבקיעה 71 שערים, יותר מאשר בכל עונה קודמת שלה בפרמייר־ליג. העונה נראה שהיא בדרך להעפיל בפעם הראשונה לליגת האלופות: אחרי 22 מחזורים היא ניצבת במקום הרביעי, במרחק שלוש נקודות בלבד מהמקום הראשון. אז ברור שאף אחד לא מדבר כרגע על אליפות, אבל באנגליה יודעים שמרטין אוניל הוא האחראי הראשי להצלחה של הקבוצה, שהשתחלה לצמרת ושברה את ההגמוניה המוחלטת של הרביעייה המובילה המסורתית.

אוניל או קין, הקיץ הבא או זה שאחריו, בינתיים פרגוסון חי ובועט וממשיך לצרוח על השחקנים שלו מטווח אפס. כמו המנג'רים הסקוטים הדגולים שקדמו לו - ביל שנקלי, ג'וק סטין ומאט באזבי - גם עליו רואים את השנים הפחות זוהרות, את העבודה הקשה (במספנות, במקרה הפרטי שלו), שעשו ממנו את מי שהוא היום. "אני חושב שאנשים במערב סקוטלנד גדלים באקלים אחר", הוא אמר לא מזמן בראיון ל"טיימס". אתה מתכוון לאקלים אחר מבחינה תרבותית? תהה המראיין. "תרבותית?", נבח פרגי, "אני מתכוון שזה רטוב, שזה קר, שזה מקפיא עצמות. כשהייתי נוגע בברזל כל בוקר הוא היה כל כך קר, שיכולתי לחטוף כווייה. אז כן, אפשר להתרגל לדברים האלה. אבל הם בהחלט משפיעים על האופי שלך".