הגם אתה, בונו?

עם כל עיכוב, גניזה ודחייה של "No Line On The Horizon", אלבום האולפן ה-12 במספר של U2, דאגה מערכת יחסי הציבור המשומנת של ההרכב לתחזק היטב את רמת הציפיה. "מדובר בעבודת האולפן הטובה ביותר שהלהקה הקליטה אי פעם", הצהיר בלי בושה המפיק סטיב ליליווייט, חוליה בשרשרת מרשימה של מפיקים שתרמו ממגע הקסם שלהם ביצירת האלבום המיוחל. "מדובר באחד האלבומים היותר מחדשים שלהם", גילה, מצידו, המפיק דניאל לנואה, ואפילו איים שמדובר ב"יצירה שתמתח את גבולות הסאונד, בדומה למה שעשה 'אכטונג בייבי' ב-91'", ואם זו לא קפיצה אדירה מעל לפופיק, לא ראיתי פופיק מימיי.

גם בונו עצמו, אחרי שנים של זחיחות עצמית והתחככות במיטב מנהיגי עולם, הודה (באיחור מה) שזה הזמן הנכון לעשות שינוי: "אולי הרוק יתרכך, ואולי הוא צריך להתחזק. מה שלא יהיה, דברים לא יישארו כפי שהם". נכון, כבר שמענו הצהרות כאלה בעבר מרבים וטובים, והבטחות הן לא דבר חריג בעולם מוזיקלי שמשעבד עצמו למרדף תמידי אחר שינוי, אבל הפעם נראה כאילו U2 באמת מתכוונים לכך. או לפחות מתכוונים להתכוון לכך.

U2. אי אפשר ללמד אותם טריקים חדשים

לא קל לאהוב את U2. איפשהו בין ים הסגנונות וההיצע המוזיקלי האדיר שיש היום, הרביעייה האירית קצת שכחה להתאים עצמה לעידן מוזיקלי שאמנם מאדיר גרנדיוזיות שיווקית אבל מעריך פשטות רעיונית באריזות קטנות, מקסימום אמירה במינימום אמצעים. היכרות מקיפה עם החומר, וחסד נעורים שיישמר להם לנצח בזכות קלאסיקות של סוף האלף הקודם, היוו תמיד סיבה מספיק טובה להגן עליהם בפני כל המבקרים והקוטלים (אלוהים, יש הרבה כאלה).

הטענה הגורפת היום בעניין U2 היא שהם חדלו מלחדש, התנפחו לממדים מגוחכים, הפכו לדוגמני רוק חלולים ונשארו תקועים בטקסטים שבין הקיטש למאוס. אבל מה שנראה לאנשים כמו בעיית רלוונטיות אכזרית, תמיד היה בעיניי הפתרון עצמו: U2 כאן כדי לשרת פונקציה, ועל כן יש להתייחס אליה בקונטקסט הראוי. כמאמר הביטוי באנגלית, אי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים. כך גם בונו וחבריו, ממרום גילם ומעמדם, ימשיכו לבצע את הטריקים שעבדו להם פעם. כל שנשאר לנו לבקש מהם הוא שלפחות יעשו אותם מדויקים ועם אותו חן.

הבעיות מתחילות כבר בשיר הנושא: למרות התחלה מבטיחה, שמזכירה משהו מימי "Pop" הקצביים, קשה להתבלבל: פחות מדקה לתוך השיר מגיע ריף הגיטרה הכל-כך אופייני ל- The Edge וחושף גם למאזין המנותק ביותר שמדובר, ללא ספק, ב-U2. גם "Magnificent" משתייך לאותם המנוני אצטדיונים מוכרים, מינוס הרגש שפעם שלט בשירים של הלהקה. הרגש הזה, שהצליח לסחוף ולגעת אפילו בשני האלבומים האחרונים שלהם, לא באמת מצליח הפעם להתעלות מעבר לסתמי. כך הופכים רבים מהשירים ללא יותר מאשר הפגנה בומבסטית של מלודיות והפקה מרשימה, עם מעט מאוד קשר לנשמה.

בונו ואדם קלייטון. דברים לא יישארו כפי שהם (צילום: Gettyimages)

כך, למשל, להיט פוטנציאלי כמו "Moment Of Surrender", למרות החיבור המעניין בין הצ'לו, שטיחי הקלידים, הביטים האלקטרוניים ומלודיות הבס המוצלחות של אדם קלייטון, לא מצליח להתרומם מעבר לרמת בלדת הפופ הגלגלצית. כל קלישאת U2 מופיעה כאן. הפומפוזיות המוכרת, ההכפלות הקוליות שבונו כל כך אוהב ואותה גיטרה מרוחקת - הכל נשמע יותר ויותר כמו פרודיה מאשר כמו הדבר האמיתי.

בכלל, כמעט לכל קטע ושיר באלבום יש מקבילה מוכרת מהעבר: כל "בייבי בייבי" מעלה זיכרונות מ" Ultraviolet", השיר החמישי, בעל השם המטופש "I'll Go Crazy If I Don't Go CrazyTonight", משלב בין שני שירים מהאלבום הקודם.

גם הרגעים שמנסים לאתגר ולהצדיק את פרישתו ההפקתית של האלבום על פני גלובוס שלם (ניו יורק, דבלין, לונדון ואפילו מרוקו), מסקרנים בהתחלה אבל מסתיימים באותם שטיקים מוכרים. לראייה, "Fez - Being Born" הא-סימטרי ועתיר הברייקים. לעוסות גם מילות השירים, הכוללות שורות כמו "השאלה היא לא אם אני מאמין באהבה, אלא אם האהבה מאמינה בי" ו"רק לב יכול להיות לבן כמו שלג". אלא שבתוך ים המיחזורים והעלאות הגירה, מסתתרות גם כמה יציאות ראויות בהחלט להאזנה, הבולטת מביניהן, "Stand Up Comedy", אפילו מתאפיינת ברוח ג'ימי הנדריקסי שגורמת ל-U2 להיראות בועטת ומלוכלכת, אבל רק לכמה רגעים.

האזנה רציפה לאלבום מעלה את התהייה המתבקשת - אחרי 33 שנות נגינה משותפת, האם חברי הלהקה בכלל מקשיבים לתוצר שיוצא להם מהאולפן? "Cedar of Lebanon" ("ארז הלבנון" בעברית), השיר החותם את האלבום בנימה מעורערת ואפלה למחצה, נפתח בוידוי: "אתמול נפלתי לתרדמת". אולי זה הגיל, אולי כלבים זקנים נעשים עייפים יותר. ואולי הפעם, בלי שיתכוון לכך, בונו הצליח לשעמם אפילו את עצמו.

חברי U2 הבטיחו לנו אלבום שיגדיר מחדש את הרוקנ'רול, לפחות את זה שלהם. הם רמזו להשפעות מהווייט סטרייפס וציינו שההאזנה לאלבום תעניק מבט עדכני על המתרחש כיום בעולם. אם כך, יש סיכוי גדול שפשוט נקלענו לאיזושהי קפסולת זמן, בה מרוץ החימוש בדיוק עומד להסתיים וטרופית היא המרענן הרשמי של הקיץ.

U2 - No Line On The Horizon (הליקון)