מה קורה כשמתחתנים אחרי שש שנות חברות?
עברו רק שנתיים מאז שעזבתי את הקשר המשמעותי ביותר שהיה לי, ואני עדיין לא יודעת לענות על השאלה הזו. אולי התשובה מורכבת מדי, או אולי בעצם מדובר בסיבה אחת: "נגמר לי ממנו". אבל איך זה שפתאום כבר אין שום דבר שם?
את החפצים שלי לא הגעתי מעולם לקחת מדירת הקרקע הטחובה ששכרנו, אח שלי עשה זאת בשבילי. אני לא הייתי מסוגלת לחזור לשם ולהביט בעיניו של האיש שאהב, ועדיין אוהב אותי. אותו אחד שמתייסר בחדר הריק, החדר שממנו יצאתי בלי להביט עוד פעם אחת לאחור.
כששואלים אותי למה זה נגמר, המילים פתאום הולכות לי לאיבוד. עברו רק שנתיים מאז שעזבתי את הקשר המשמעותי ביותר שהיה לי, ואני עדיין לא יודעת לענות על השאלה הזו. אולי התשובה מורכבת מדי, או אולי בעצם מדובר בסיבה אחת פשוטה: "נגמר לי ממנו".
אבל איך נגמר, ככה פתאום אחרי שש שנים וחתונה, פתאום פשוט אין שום דבר שם? ככל שאני מעמיקה להתבונן בסיפור הזה, הוא מתחיל להיראות לי כמו קשר סבוך בחוט תפירה, כזה שאפשר למצוא את שני קצותיו, אבל במרכז יש קשקוש אחד גדול. אז אני מנסה להסביר לאותו אדם ששואל, שאם מושכים את שני הקצוות של החוט, הקשר רק נצמד לעצמו ואז הולכת לאיבוד הדרך לפיתרון. הדרך היחידה היא לנסות להתיר אותו, לעבוד על זה, כמו שהוא ביקש ממני פעמים רבות כל כך, כשאני רק רציתי ללכת. ויכול מאוד להיות שכבר אז, לפני שנתיים, לא היתה לי הסבלנות להתיר את הקשר הסבוך, או שאולי פשוט חששתי שאחרי התרתו לא יהיה בי כוח להמשיך כמו פעם, באהבה ובשמחת נעורים.
האמת היא שאוהבים, אבל קצת פחות
יום אחרי חתונה. רובנו רואים את היום הזה כיום חגיגי, אולי הוא יישא אותי על זרועותיו אל תוך הבית שבו נתגורר, נאכל ארוחת בוקר רומנטית והאהבה הגדולה שלנו תצליח להעביר אותנו את כל המהמורות של החיים האלה, שלעתים קרובות לא קלים בכלל. אולי אחרי שנה כבר נחבוק ילד ונזמין את כולם לברית או לבריתה. אז מה קורה כשמתחתנים אחרי שש שנות חברות? האמת היא שאוהבים, אבל קצת פחות. גם נמשכים, אבל הרבה פחות, וזה כואב כשעל האצבע כבר נחה הטבעת שאליה נכספתי כל כך הרבה שנים. בכלל, היום של החתונה אמור להיות היום היפה ביותר שלנו, אז למה הייתי עצובה ומבולבלת? למה בריקוד הסלואו שלנו התרכזתי בצעדיו השלומיאלים ובאיך שהוא דרך לי על הרגל? כולם רקדו, שתו ונהנו, ובחודשים שעברו מאז האירוע קיבלנו מחמאות על האוכל האיכותי, על המוזיקה ועל השמלה שלי. והוא, איזה נאה הוא היה עם החליפה השחורה שלו, ממש נסיך.
אני עדיין לא יודעת למה בדיוק עזבתי את האהבה הגדולה של החיים שלי. שנתיים אחרי, והשאלה עדיין מהדהדת במוחי, בעיקר אחרי ששואלים אותי. למה הכאבתי לו אחרי שנים שבהן היינו הזוג לדוגמה בקרב כל מכרינו, הזוג שמתקנאים בו כולם.
שש שנים הן לא משמעותיות בכל גיל, אבל כשמכירים בגיל 21, מתעצבים ביחד, מפתחים אישיות משותפת בעלת שתי פנים. אז מה קורה כשבהדרגה מתחילים להרגיש חנוקים, מרגישים את הצורך להמשיך הלאה אל עבר הלא נודע?
אני ממשיכה לחפש בעיניו את השמחה או העצב
אני עדיין מתעניינת בחייו, לא יכולה להימנע מזה. כשאני נתקלת בתמונה שלו בפייסבוק (עוד כלי לשימור קשרים שאבד עליהם הכלח), אני ממשיכה לחפש בעיניו את השמחה או העצב, מנסה לנקות מעצמי את רגשי האשמה על פגיעה באיש שנתן לי הכל. לפעמים אני מדברת עם אנשים שמכירים אותו, כאילו סתם, כבדרך אגב, אני שואלת לשלומו. מישהי סיפרה לי לא מזמן שפרצו לביתו, אבל אל דאגה, לא נגנב דבר. בעצם, היא מגרדת קלות בראשה ונזכרת, "גנבו רק דבר אחד – את טבעת הנישואים שלך".
