הדיבוק מת מצחוק
"התאום" הוא קשקוש קולנועי עמוס קלישאות שברגעי השיא שלו דומה יותר ל"מת לצעוק" מלסרטי דיבוק. ובדיוק בגלל זה מדובר בשעה וחצי של בידור טהור. מדור "פסגת הפחד" מרוצה למחצה
לכאורה, חובבי האימה אמורים להתמוגג מאושר: בחודשים כסדרם כמעט ואין לנו אפילו סרט אימה אחד לנחמה, ולפתע הצפה: "בלאדי ולנטיין 3D" מציג כבר למעלה משבועיים בבתי הקולנוע, בעוד פחות משבועיים יעלה הרימייק של מרקוס ניספל ל"יום שישי ה-13" ובין לבין הגיע אלינו גם "התאום" ("The Unborn"), סרט האימה החדש של הבמאי/תסריטאי דיוויד ס' גויר, מבית היוצר "Platinum Dunes", חברת הפקות האימה של מייקל ביי.
אלא שאליה וקוץ בה: אחרי כל כך הרבה שנים שחונות, נדמה שהמפיצים והאולפנים כאחד מצפים ממעריצי הז'אנר המקומיים לבלוע כל מה שמגיע בסיפוק ולהגיד תודה. במקרה של "התאום", הציפייה הזו מגוחכת, שכן מדובר באחד מסרטי האימה המקושקשים והקלישאתיים ביותר שנראו על המסך מזה זמן רב.
"התאום" שייך לז'אנר סרטי הדיבוק ומזכיר את "מגרש השדים" רק עלוב בהרבה. גיבורת הסרט קייסי בלדון (אודט יוסטמן, שכישוריה כשחקנית מסתכמים בגזרתה, פחות או יותר), מנסה לשכנע את חבריה ואביה (שהיעלמותו באמצע הסרט מתורצת בהסבר המאוד משכנע של "נסיעת עסקים") שהסיוטים וההזיות שרודפים אותה אינם פרי מוחה הקודח, אלא שד מרושע הקודח במוחה.
חקירתה חושפת בפניה אח תאום שלא נולד מעולם (וזה ספויילר בערך כמו שמו העברי של הסרט) ומובילה אותה אל סופי (ג'יין אלכנסדר), יהודיה זקנה ומיסתורית שחושפת בפניה את האמת המרה שמאחורי התאבדותה של אמה ומקורו של הדיבוק. בין לבין, יש כאן את כל האימג'ים הקבועים של הז'אנר – מראות מתנפצות, ילדים עם מבט של מוות בעיניים וראשים מסתובבים בכל פינה.
סרט בלי תסריט
בזמן הצפייה בסרט קל לשכוח שגויר הוא דווקא תסריטאי מבריק לפרקים. בכל זאת, מדובר באדם שחתום על תסריטים ליצירות מרשימות כמו "באטמן מתחיל", "האביר האפל" ו"בלייד". מצד שני, הוא גם אחראי על קטסטרופות קולנועיות כמו "ג'אמפר", כך שאין לדעת, במקרה שלו.
יוסטמן ב"התאום". מי צריך דיאלוגים ומשחק כשיש גזרה חטובה
במקרה של "התאום" הוא ללא ספק נכשל כמעט בכל אספקט אפשרי: במקום דיאלוגים משמעותיים יש כאן בליל של קלישאות ממוחזרות, במקום תסריט מהודק יש רצף אירועים נטולי פשר וקשר ותפניות עלילתיות מאולצות, ובמקום דמויות בעלות עומק פסיכולוגי – משחק פארודי, מבלי להתכוון. וכמובן, עוד הבדל אחד משמעותי: את מקומו של הכומר הקתולי חמור הסבר, אחת הדמויות ההכרחיות בז'אנר, תופס גארי אולדמן כרב רפורמי, שנבחר להוביל את אקט הגירוש.
אכן כך: סרטי אימה תוצרת הארץ אולי כמעט ואין בנמצא, אולם הנה לפניכם סרט אימה יהודי כשר למהדרין. ולא סתם יהודי – ניצול שואה. שכן הדיבוק התורן, שרודף את גיבורת הסרט תחת סיסמה שלימים עשויה להפוך לקאלט ("Jumby wants to be born now"), מקורו עוד במחנות ההשמדה הנאציים של שנות ה-40 והניסויים האכזריים שנעשו באסירים היהודים. "התאום", במובן זה, חותם מבול של סרטי שואה – מהמביך ("הנער בפיג'מת הפסים") ועד המרגיז ("נער קריאה"). עכשיו חסרה לנו רק קומדיית סלפסטיק שמתרחשת באושוויץ, ונאמר אמן.
ובכל זאת, למרות כל כשליו, שכמעט בלתי אפשרי למנותם, "התאום" הוא סרט מבדר. מבדר מאוד אפילו. כיצד זה קורה? פשוט מאוד: כשסרט הוא כל כך
מגוחך ובנאלי הוא נהפך בעל כורחו לקומדיה לכל דבר. ובזכות הרצינות המופרזת שעוטפת את התסריט הקודר-לכאורה של גויר, "התאום" הוא סרט משעשע הרבה יותר מפארודיות מודעות לעצמן כמו "מת לצעוק".
האלמנט הקומי הזה של הסרט מגיע לשיאו בסצנת המפתח – גירוש הדיבוק. כשאולדמן מקריא את דברי התפילה שיחזירו את השד השאולה, זה דומה בעיקר ל"בוראט", ולא ל"שדים של אמילי" או סרטי דיבוק אחרים. סצנה זו רק מפגינה באופן מוקצן יותר את הילדותיות הקטסטרופלית של הסרט כולו - ודירוג הסרט, לפיכך, מוענק כאן כממוצע משוקלל: 5 בבידור, 0 בביצוע.
אוהבים אימה? יש עוד: היכנסו למדור "פסגת הפחד"
