למה תלינו על המשתמטים?

הודעתו של ראש אגף כח אדם בצה"ל על השיעור הגבוה של משתמטי הגיוס, לא הפתיעה.

לפני כ-13 שנים עמד שיעור המשתמטים מצה"ל על כ-5% מכלל חייבי הגיוס. היה ברור שאם לא ייעשה דבר בעניין, יעלה שיעור המשתמטים ויגדל, ואלה שתורתם אומנותם לא רק שימשיכו ויכפו עלינו את אמונותיהם ודרכיהם אלא גם ימשיכו ללעוג לנו בפומבי ולהתייחס לשירות הצבאי כעין סרח עודף שאין בינו לבינם ולא כלום.

אחר כך העבירה הכנסת, תחילה בזמן ממשלת ברק בתמיכת מפלגת העבודה, ואחר כך בתמיכת הליכוד ואריאל שרון את חוק ההשתמטות הידוע כ"חוק טל". זה החוק המפלה בין דם לדם והקובע שדמו של מי שרשום כתלמיד ישיבה (רבים מהם כלל אינם חובשים את ספסלי הישיבה אלא רק רשומים בה) סמוק יותר מדמו של נער שבסך הכל סיים תיכון. לכאורה – שווים הם. זה האחרון עלול, חלילה, ליפול בשדה הקרב וזה ממית את עצמו בכל יום באוהלה של תורה. רק הבדל קטן יש בין השניים – טרם נכחתי בלוויתו של מי שמת על משמרתו באוהלה של תורה. באוהל סיירים – נכחתי גם נכחתי.

מפלגת "שינוי" דרשה לבטל את חוק טל ולהחליפו בחוק אחר שיבטיח שוויון בגיוס. תקצר כאן היריעה מלתאר כיצד סובבו שרון ואנשיו את שני מנהיגי המפלגה בכחש ובמרמה, בחנופה ובכיבודים כדי למנוע את תיקון המצב המביש והמחפיר הזה.

במבחן התוצאה כשלנו. גם אני וגם מי שהיו אז חברי למפלגה. המצב נותר בעינו – כולם הולכים לבקו"ם. אלה לקבל תעודת פטור ואלה להתגייס.

המצב הנוכחי, לפיו יותר מ-10% מכלל חייבי הגיוס אינם מתגייסים – היה ברור ככתובת על הקיר. אבל מה שחמור יותר הוא שגם אצל אלה החייבים גיוס – כמות המשתמטים הולכת ועולה.

כי מה תשיב לנער צעיר העומד לכלות שלוש שנים מחייו בשירות סדיר מדוע הוא חב בחובה זו ואילו זולתו פטור? הרי הקללה והמארה באי השוויון הנורא הזה הן שאלה מחלחלות ויורדות אל שורש הקיום המשותף כאן. למה צריך אדם צעיר להקריב, פשוטו כמשמעו, את חירותו ואורחות חייו לצבא, בעוד שהאחר, מטעמים פוליטיים-קואליציוניים בלבד, פטור מחובה קשה זו?

לא רק על שירות קרבי אני מדבר. גם השירות שאינו קרבי אינו הנאה גדולה, בלשון המעטה. שירות בצה"ל הוא חובה שיש למלאה אבל אם בחובה מדובר – מדוע זה חייב בה ומשנהו פטור?

לי אין תשובה לנער השואל את שאלת התום הזו. גם למנהיגנו אין. בעצם לאף אחד אין תשובה ראויה וישרה מדוע האפלייה הזו מתקיימת, ולכן בהיעדר תשובה – רבים המשתמטים. קו דק אך ברור מבדיל בין המתנדב לבין הפראייר, בין ההולך בראש המחנה לבין הטיפש הקופץ בראש. קו הזה יסודו בשוויון החובות. שעה שכולם נושאים בנטל, מי שלוקח על עצמו יותר הוא הראוי להערכה. מנגד, אם רק חלק נושאים בנטל, אלה הנושאים בו נתפסים כמי שלא הצליחו, כאידיוטים. ומי רוצה להיות אידיוט?!

ולכן – אם חפצי חיים אנחנו, פשוטו כמשמעו, עלינו להביא לתיקון העיוות הזה מיד. איני יודע אם ניתן כבר לגייס את המון המשתמטים החרדים אבל ודאי הוא שניתן לתת לאלה המשרתים בצבא, הרבה יותר ממה שהם מקבלים היום. יקבל כל מי ששירת בשירות צבאי או לאומי לימודים חינם באוניברסיטה, כמו גם מענק שחרור גדול וראוי שיבטיח לו או לה התבססות בעתיד.

מנגד, מי שאינו משרת לא בשירות צבאי ולא בשירות לאומי (יהודים וערבים כאחד) לא יהא זכאי להטבות כלכליות או לחלופין יחויב במסים גבוהים יותר. אלה הנותנים – צריכים לקבל. את אלה המשתמטים – נשמוט אותם מאיתנו. את זה צריך לעשות עכשיו ומייד. לא לחכות כי אם נחכה – נמצא את עצמנו במצב גרוע עוד יותר.