האם ישראל צריכה להמשיך לתת מים לשכנים?

מדינת ישראל סובלת ממחסור חמור במים, אך הסכמים עליהם היא חתומה מחייבים אותה להפריש כמויות מים לא מבוטלות לשכנים - לירדן ולפלסטינים, לרבות תושבי עזה. מנייר עמדה שהגיש משרד החוץ לוועדת החקירה הממלכתית לניהול משק המים, עולה כי ישראל אף מגדילה לעשות ומעבירה לירדנים ולפלסטינים כמויות מים גדולות יותר מהכמויות להן היא מחוייבת.

למרות הבצורת - ההסכם עם ירדן נשמר

בהתאם להסכם השלום בין ישראל וירדן, מספקת ישראל לירדן 35 מיליון מ"ק בשנה. בנוסף, על פי ההסכם, זכאית ירדן לבקש מישראל לשאוב עבורה מהירמוך 20 מיליון מ"ק מי שטפונות בשנה. את המים אמורה ישראל לאגום ולספקם לירדן בקיץ. 

בפועל, בשל מיעוט משקעים ושאיבת יתר של הסורים ממקורות הנהר, הספיקה בירמוך נמוכה וישראל מתקשה לשאוב את הכמות האמורה - 20 מיליון מ"ק. ולמרות זאת נעתרה ישראל לפניית שר המים הירדני אשתקד, וסיפקה לה את מלוא הכמות. במשרד החוץ ציינו כי פניות דומות היו גם בשנות מחסור קודמות - ב-2007 וב-2005 - והנכונות הישראלית לספק את המים למרות הקשיים תרמה להידוק היחסים בין המדינות.

הפלסטינים מקבלים יותר מכפי שסוכם

ישראל מספקת מים גם לתושבי הרשות הפלסטינית ורצועת עזה, מכוח הסכמים עליהם היא חתומה. עד לחתימת הסכם הקבע, מחוייבת ישראל לספק לפלסטינים 28.6 מיליון מ"ק בשנה - מהם 5 מיליון מ"ק בשנה לעזה. בפועל, ישראל העמידה לרשות הפלסטינים, באספקה ישירה ובהיתרי קידוח בארות חדשים, למעלה מ-65 מיליון מ"ק בשנה - יותר מכפליים הכמות לה היא מחוייבת.

בסך הכל מחוייבת ישראל לתת לשכנים כ-85 מיליון מ"ק בשנה. בפועל היא מעבירה כ-120 מיליון מ"ק. על פי נתוני רשות המים, יהיו חסרים בסוף העונה הגשומה 80 מיליון מ"ק, גם אחרי צעדי חיסכון שונים.

האם להמשיך ולקיים את ההסכמים?

המים, כידוע, אינם מכירים בגבולות מדיניים, ולכן יש גם קושי ליישב סכסוכים ומחלוקות הקשורים לזכויות עליהם. בעבר ידעה ישראל לא מעט "מלחמות מים", כשהסורים והלבנונים היטו את מעיינות הבניאס ומקורות החצבאני. גם עם הפלסטינים יש מחלוקת מים: הם טוענים לזכויות על מים באגן הירדן ואקוויפר ההר, והנושא עתיד לעלות לדיון במסגרת הסדר הקבע.

לכן מדגישים במשרד החוץ שסוגית המים היא אסטרטגית. המים מהווים מימד במכלול היחסים של ישראל עם השכנות שמקורות המים נמצאים תחת ריבונותן. בה בעת יש לכל ההסכמים בנושא המים השלכות ברורות ומשמעותיות על משק המים הישראלי, והיכולת לתכנן לטווח ארוך.

יתרה מזאת - המים הם גם גורם מגשר: במשרד החוץ מציינים כי גם בעיתות מתח ומשבר עם הפלסטינים, נמשכו הדיונים בוועדות המים המשותפות לשני הצדדים. המים נמצאים גם במוקד תוכניות פיתוח אזוריות בהן מעורבות בין היתר ארה"ב, האיחוד האירופי ויפן. 

ישנה גם הסוגיה ההומניטרית: לפלסטינים ולישראלים כאחד הזכות האנושית הבסיסית לגישה למים נקיים. אך הישראלי הממוצע צורך כמעט פי שלוש מים מהפלסטיני הממוצע, שלא לדבר על רמת החיים כאן ומעבר לקו הירוק.

ישנו גם היבט של חוק בינלאומי בנושא מים, שהרי אקוויפר ההר ומקורותיו נמצאים מעבר לקו הירוק ואילו המים נשאבים בעיקר על ידי ישראל בשטחה. אז למי בעצם שייכים המים - לנו או לפלסטינים? ובכל הקשור לירמוך - המים שלו שייכים באותה מידה לסוריה, לירדן, לישראל ולפלסטינים. המים, אם כן, לא שלנו ולפיכך אנו לא "נותנים" אותם לירדנים כי אם "מחזירים" אותם. המצב הסבוך הזה אינו זוכה לסעד מהחוק הבינלאומי, שקובע רק כי החלוקה צריכה להיות "שיויונית וצודקת".

ומנגד, אין צורך להכביר מלים על משבר המים, ועל העובדה שאין לישראל במים בכמות מספקת כדי צורכה. אז מה עושים? הגיבו: