איש קטן עם מלחמה גדולה

יובל אלבשן גדל כילד מעמד פועלים קלאסי בבת ים האייטיזית. לכאורה, בלי שום רמזים מטרימים על מה יעשה כשיהיה גדול, וכמו רוב הדברים בחיים, האירוע המכונן הראשון בהפיכתו לאחד הפעילים החברתיים הדומיננטיים במדינתו האנטי חברתית הגיע מהוריו, יותר נכון מאביו דניאל ז"ל.

"כילד קטן נאלצתי לצפות באבא שלי, שעבד אז בשירות המטאורולוגי בבית דגן, מגלה שחיתות במקום העבודה ומנסה להילחם במנהלי השירות ולא יכול היה להם. ראיתי את אבא שלי הולך ודועך, כשקולות הדעיכה נבלעו בשתיקה של שאר העובדים שבגדו בו. ככה למעשה החלה הבעירה החברתית שלי".

אלבשן. הכל התחיל מאבא (צילום: רן מלמד)

אביו היה גם סיבה מכוננת מרכזית לכך שאלבשן, אחרי ארבעה ספרים בנושאי משפט וזכויות אדם, התיישב לכתוב רומן אישי בשם "תמיד פלורה" (ידיעות ספרים) שהחל ממכתבים שהחל לכתוב לבתו, אם חס וחלילה גם הוא יילקח ממנה, כפי שאביו נלקח ממנו בגיל 12.

למי שלא נתקל באלבשן להלן תקציר פעילותו: הוא בקרוב יחגוג 40, משמש מרצה בכיר

בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מנהל רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד", בעבר ייסד וניהל את חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים וכן את המרכז הקליני לאחריות חברתיות וזכויות אדם באוניברסיטה העברית בירושלים. מלבד ספרי העיון שפרסם, גם כתב קרוב ל-30 מאמרים בכתבי עת מקצועיים בנושאי משפט, עוני וחברה.

הרומן הוא סוג של המשכיות והשלמה לפעילות החברתית, או שזה עוד אפיק עשייה? 

"האמת היא שהספר די נולד מעצמו, לא ממש באופן רצוני. גם היום בדיעבד אני מתקשה להצביע על רגע ההתעברות המדויק שלו. לא לקחתי דף, כתבתי בראש 'תמיד פלורה' עם שני קווים להדגשה מתחת לכותרת והתיישבתי לכתוב. זה בא לי די בהפתעה. בכל אופן, מאחר שגם הפעילות שלי וגם הכתיבה שלי באות מאותו מקום, זה לא מפתיע שאותן אמונות ואותה תפיסת עולם נכנסו גם למחזור הדם של הספר".

יש לדעתך תמה חברתית בספר, או שאתה רואה בו כסיפור אישי בלבד?

"אין סיפור אישי שלא מתכתב עם המציאות החברתית שבה הוא מתפתח, הרי כולנו יצורים חברתיים. בכלל, אני לא מסכים להפרדה בין האישי לחברתי או הציבורי. במובן זה, הספר מדבר על החירות לחלום ועל החובה של כולנו לא לוותר על החירות הזו. פלורה ונעים, גיבורי הרומן, חונכו לראות בחלומות אויבים ובשאיפות מלכודות.

"ההנחה של סביבתם היתה שלחלום מותר רק ברחביה, איפה שיש מדרכות, אבל בשכונת הקטמונים, שכולה בוץ אחד גדול - זה מסוכן, כי אם תעשה זאת, אתה עלול לשכוח את הבוץ למטה ולטבוע. למרות זאת פלורה ובעקבותיה נעים לא מפסיקים לחלום. וכך למרות שהם גדלו וחיו בשממה צחיחה נעדרת פריחה - הידיים שלהם תמיד הריחו מוורדים".

יש לך ביקורת על הספרות הישראלית העכשווית במובן הזה, האם היא מתעסקת פחות מדי בנושאים חברתיים והולכת אל האישי?

"קטונתי מלנהל שיג ושיח עם הספרות הישראלית כתופעה ואני בכלל לא משוכנע שאני אזהה אותה אם אתקל בה ברחוב. בכל אופן, כמי שמסתובב  בחדרים האחורים של החברה הישראלית ובסמטאות החשוכות שלה, אין לי ספק שהמראות של המקומות האלה נעדרים כמעט לחלוטין מהספרות. האנשים שחיים בשוליים הקשים לא מגיעים גם לספרים שמנסים לכתוב אותה וזה חבל כי מילים יכולות לרפא".

אבל האם בכלל יכולה להיות לספרות כזו השפעה?

"אני רוצה להאמין שכן. למעשה, ככותב אני חייב להאמין שכן. בעיני ספרות טובה היא כזו שבאה לשחרר את רוח האדם.  זה מתחבר לי למחמאה הגדולה מכל שקיבלה הארייט ביצ'ר סטואו על ספרה המופלא 'אוהל הדוד תום'. אברהם לינקולן אמר עליה שהיא 'האשה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו', ולמעשה זקף לזכותה את הקמת התנועה לשחרור עבדים, ששינתה את פני אמריקה ואת פני העולם כולו".

מה לדעתך הבעיה החברתית העיקרית של מדינת ישראל ב-2009?

"הספר באמת נולד מתוך חרדה. אבא שלי מת בפתאומיות כשהייתי בן 12. זה היה בוקר רגיל לחלוטין. גמרנו לאכול ארוחת בוקר, הוא פתח את הדלת, ביקש ממני לא לשכוח לזרוק את שקית הזבל שהוא הניח לפניה ויצא מהבית. אני הלכתי לבית הספר, מובן ששכחתי לזרוק את הזבל, ובפעם הבאה שראיתי את השקית שכבר הסריחה – בצהרי אותו יום – הייתי כבר יתום מאב.

"אבל חוץ מהתמונה הזו של שקית הזבל המסריחה ומבקשתו בקשר אליה אני לא זוכר דבר

מאבי. כשבתי הבכורה נולדה, היא עוד מעט בת 12 בעצמה, מצאתי את עצמי כותב לה בקדחתנות מכתבים ארוכים שבהם פרשתי את תפיסת עולמי ומחשבותי והרגשתי – כנראה בשל אותו פחד – הצורך לכתוב אותם מהר כדי להספיק. כדי שהיא לא תסבול מהשתיקה שאני סובל ממנה עד עצם היום הזה, אם גם לי יקרה אותו דבר. מהרעיון של המכתבים ההם צמח הספר הזה ואכן יש בו הרבה דברים שחשוב לי לומר לה ולאחיה. דברים שהם יוכלו לשמוע כשהם יגיעו לגיל המתאים.

"את העותק הראשון של הספר מהרתי לתת להם ואחר כך הרגשתי סוג של רוגע, סוג של נצחון קטן. במובן זה כמו שכתבה ויסלבה שימבורסקה 'הכתיבה היא הדרך היחידה שלנו, בני התמותה, לנקום במי שממית אותנו'. אני חייב להודות שלנקמה הזו היה טעם מתוק למדי בפה של היתום בן ה-12 שתמיד אהיה".